אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
לפני חודש נפטר הרב יששכר וסרלאוף, אביו של השר יצחק וסרלאוף. הרב וסרלאוף עמד במשך שנים ארוכות בראש ישיבת "אהבת חיים" ביישוב כוכב השחר והיה מנהל בית ספר יסודי בנים מכיתה א' עד ח' בבית אל. אם אתם אנשי חינוך או מתגעגעים לאנשי חינוך של פעם, אלו שהיה להם יח"צ קטן ועלוב אבל לב ענק- אז יותר מכדאי לכם לשמוע ולהתוודע לסיפורים אודות הבן אדם הכל כך מיוחד הזה שגרם לכל כך הרבה תלמידים לכתוב עליו שהוא הראשון שהסתכל עליהם בגובה העיניים וגרם להם להרגיש שהם שווים משהו.
וכך כותבת עליו אודליה אלקובי, ממכון 'תעצומות':
"מורי ורבי. מעולם לא השתמשתי בביטוי הזה, תמיד היה נראה לי שחוק. השבוע לראשונה אני מבינה לעומק את משמעות הביטוי. מורי- המורה שלי, שממנו למדתי. רבי- הרב שלי, אותו שואלים שאלות. איבדתי את מורי ורבי, בחינוך, בניהול ובעסקים. כזה היה הרב יששכר וסרלאוף. אדם נדיר, רבגוני, איש חינוך, לצד שיטות ניהול שהקדימו את זמנן, תוך ניהול הישיבה כעסק לכל עניין -במובן החיובי של המילה. במשך 7 שנים הוא היה ראש הישיבה התיכונית בכוכב השחר, ואני יועצת, בפנימייה לנערים, שהמערכת איבדה אותם בדרך.
מניחה כאן מעט מהאור.
אני זוכרת שישבנו בחדר, פגישת עבודה, לפתע נכנס תלמיד נסער וצועק: "מישהו זורק אבנים בכניסה ואי אפשר לעצור אותו". רצנו החוצה, זה לא מחזה נפוץ, לראות תלמיד זורק אבנים באמוק ומקלל. הרב רץ לעברו, התלמיד איים שלא יעז להתקרב והמשיך לזרוק אבנים, הרב בשלו, רץ לעברו. התלמיד צורח שיתרחק, שהוא יזרוק עליו אבנים, והרב ממשיך. ברגע שהרב הגיע אליו התלמיד פרץ בבכי קורע לב, נשכב על שביל תוך רקיעה באגרופים וזעקות שבר. הרב, עם החולצה הלבנה המגוהצת למשעי, החפתים והעניבה, נשכב לידו, חיבק אותו ובכה עימו בקול גדול. את המראה הזה, ריצה ללא מורא, בכי קורע לב משותף, קימה משותפת בחיבוק גדול. לא אשכח. לעולם.
הבכי של הרב, היה צף מפעם לפעם. לפעמים בשיחות עם הורים, לפעמים מול כל הישיבה. אני זוכרת שגם אז כיועצת צעירה, הבנתי שזו זכות לבחורים, לראות אדם חזק מביע רגש באופן כנה ובוכה. המיוחד היה, שלצד החום האהבה והרגש החם, הוא דרש תפקוד מעצמו ומכולם תלמידים וצוות. ברמות שקשה למצוא במערכת.
יום אחד הוא קרא לי ואמר, 'אודליה, הגיע הזמן שתלמדי לראיין'. והתחלתי לראיין איתו. זו היתה חוויה, ממש לא 'מה נקודות החוזק והחולשה'. יותר בכיוון של, 'תאר את שיגרת הבוקר שלך'. 'תאר איך עברת את התיכון'. והשיחות היו משמעותיות, מרתקות, נוגעות בלבבות ותמיד מכבדות כל אדם באשר הוא.
גם כשהפסקתי לעבוד בישיבה, הרב תמיד התעניין ותמך. לפני 12 שנה הגיע להרצות בפני אנשי חינוך אצלי בסלון, הגיע לכנסים, אני זוכרת שכנס אחד כבר לא הזמנתי אותו, הרגשתי שזה מטריח אותו ואני ילדה גדולה. הוא נעלב שלא הוזמן… זכיתי. והלוואי ואזכה להמשיך במעט את דרכו, כתלמידה".
***
גיל חדש, מנהל אגף החינוך של עיריית שדרות כתב באופן מקסים, כאשר הזכיר שיש תלמידים שהם סינדרלה רק שהם בכלל חושבים שהם לכלוכית:
"אתה רואה אותם אצלך בכיתה, יחפים, או נעולים בנעליים שמידתן אינה תואמת את ייעודם, אבל האור שקיים בהם חזק, והוא קורן מעיניהם גם ברגעי תבוסה וכישלון.
יש שני רגעים בחייו של מחנך, ששווים את כל המחירים הכרוכים בעבודת ההוראה.
הרגע הראשון הוא זה שאתה משקף לילד סינדרלה בפעם הראשונה את האור העצום ששוכן בתוכו. הוא לא מכיר באור הזה, מורים רבים לפניך ראו רק את החושך. ובאמת, מבחינת התנהגות או הישגים, הילד הזה משכנע מאוד בתפקיד שר החושך. אבל אתה מדבר אל מי שהוא עתיד להיות, והמילים חודרות את קליפות המגננה, ומנגנות על מיתרי הלב.
הרגע השני מיועד למיטבי לכת, כשאתה פוגש אותם אחרי שנים, והאור הגדול כבר לא מסתתר אלא מאיר את החדר, מנהיר את העולם. למי שזכה להגיע לשם, אלו רגעים שהלב מתפוצץ משמחה וגאווה. חשוב לזכור – מורה לא יוצר סינדרלה, אלא במקרה הטוב מעורר אותה משנתה. היא הייתה שם תמיד, מחכה לפרוץ לעולם.
שנת לימודים חדשה.
לחיי כל התלמידים שסינדרלה בתוכם עוד מעט קמה, מתמתחת ויוצאת לעולם כמו מלכה".
ואני נזכרתי בתלמיד שלי שזכה לעיתים ליחס מתנשא ומזלזל מצד כמה אנשי צוות שידעו בוודאות שכלום לא יצא ממנו ואיך שפגשתי אותו במסעדה בירושלים ושמחתי לראותו וביקשתי ממנו, כי חשבתי שהוא המלצר, שימסור לבעלי המסעדה כמה נהנינו ואיך שחיוך נתמרח על פניו והוא אמר לי: "אתה מדבר עם בעל המסעדה, אתה מוזמן למסור לו בעצמך".
כלום. אנחנו פשוט לא יודעים כלום.
(ניצבים וילך תשפ"ג)
