הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')סיפור חייו של יצחק איננו פשוט. הוא מתחיל כאשר ישמעאל אחיו מצחק ומציק, ממשיך כשהוא מובל להר המוריה ונקשר למזבח, ולא משתפר בהמשך; עד גיל ארבעים הוא שרוי ברווקות מאוחרת, ולאחר נישואיו עשרים שנה אשתו לא נפקדת. אחר כך מתחיל רעב, הוא נגרר לגרר, אבימלך חומד את אשתו, והפלישתים סותמים את בארותיו. בסוף ימיו הוא נהיה סגי נהור, ובנו יעקב נוטל במרמה את ברכתו, ולסיום- בריחת יעקב מאחיו מותירה אותו עם עשיו.
אחר כל זאת סובל יצחק מליצני הדור, של דורו ושל זמננו. בימיו "היו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו", ולכן טענו שהוא בן אבימלך (רש"י כה, יט עפ"י ב"מ פז, א). בזמננו טוענים דרשנים שיצחק לא חידש דבר בעולם, והיה רק חוליית קישור בין אברהם אביו ליעקב בנו. לדעתם אברהם היה מהפכן ענק שיצר את האמונה בא-ל אחד והחל את שושלת העם העברי, ויעקב פרץ דרך ופתח תקופה כשהביא לעולם שנים עשר בנים וייסד את עם ישראל. יצחק, לדידם, רק שימר את הדרך שקיבל מאביו, והעביר את המקל לדור הבא. ליצני זמנו של יצחק טענו שהוא לא הבן של אברהם, ואילו ליצני זמננו טוענים שהוא רק הבן של אברהם.
ברם, התבוננות נוספת מלמדת שיצחק הוא דמות עצמאית, וכי בנה עצמו רוחנית וחומרית. מבחינה רוחנית הכרזת העצמאות של יצחק התרחשה, כנראה, לאחר העקידה כאשר אברהם שב עם נעריו לבאר שבע, ואילו יצחק בחר להיפרד מאביו, ושם פעמיו אל המדבר, אל באר לחי רואי. יצחק, בניגוד לאביו, העדיף להתבודד, ולצאת לשוח בשדה לפנות ערב. לפי דרכם של חז"ל, במקום לשחזר מדי בוקר את תפילת השחר שתיקן אביו, הוא ביכר לתקן תפילה משלו, תפילת מנחה. לדעת חכמי הקבלה יצחק ספג בבית אביו את מידת החסד, אך בחר לחדש מדה משלו, מדת הגבורה. יצחק חידש גם את ברכת האב לפני מותו, דבר שאצל אברהם לא היה דוגמתו. גם ביחסו להיאחזות בארץ ישראל סלל יצחק דרך חדשה. בעוד שאברהם ויעקב ירדו מצרימה כשהיה רעב בארץ, הוא גילה דבקות מיוחדת בארץ, ולא יצא ממנה לעולם.
מבחינה חומרית, למרות שאברהם היה "כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד בַּמִּקְנֶ֕ה בַּכֶּ֖סֶף וּבַזָּהָֽב", ואת כל אשר לו הוא נתן ליצחק, אותו עושר אבד, ויצחק התחיל מאפס. רק כך, כותב הרמב"ן, אפשר להסביר את העובדה שעשיו מוכן למכור את הבכורה תמורת נזיד עדשים. יצחק צבר ממון ורכוש בכוחות עצמו: "וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד…" (כז, יג), אך זאת במקצוע שונה משל אביו. בעוד שאברהם עסק בענף הצאן, יצחק זורע בארץ. הוא הופך לדמות יחידאית בין גדולי אומתנו של עובד אדמה, ובניגוד לאביו הנודד, הוא נהיה יושב קבע.
יצחק, ממש כמו אביו ובנו, היה דמות עצמאית, וכמותם הוא הגיע להישגיו המרשימים בזכות מאמץ אישי, יוזמה וחדשנות. לפיכך אמרו חז"ל כי "אברהם יצחק ויעקב שלושתם שקולים זה בזה" (ב"ר א, טו). אפשר שזו הסיבה לכך שאנו אומרים בתפילה "א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי ויעקב", ולא אומרים בקצרה: "א-לוהי אברהם, יצחק ויעקב". אנו מדגישים באמירה זו שכל אחד מהאבות הוא דמות ייחודית, עבודת ה' שלו שונה, והזכויות שהוא מביא אתו מיוחדות רק לו.
כל אדם צריך להשקיע מאמץ בחייו, ולחדש דבר מה מעצמו. כשם שחשוב לשמר את המסורת, כך חשוב לשמר את מסורת החידוש, להוסיף ולבנות נדבך נוסף על מה שקיבלנו מההורים.
גם כהורים יש לעודד את הילדים להוסיף מעצמם על מה שאנו מנחילים להם. בענייני תורה ומצוות יש תופעה מוכרת של הורים הרוצים שילדיהם יהיו "דתיים בדיוק כמוני", לא פחות ולא יותר, בדרך שלי ולא בזרם אחר. גישה זו אינה נכונה, כי כל בן ובת רשאים ואף חייבים לפתח את דרכם באופן עצמאי. כשם שהם מקבלים את מלוא העידוד לעשות זאת בענייני השכלה, תעסוקה והצלחה כלכלית, כך הם צריכים לקבל עידוד בדרכם העצמאית בחיי הרוח ובעולם התורה. כל אחד צריך ליצור ולחדש מעצמו, כל דור צריך להוסיף משלו, ובשבת הראשונה של חודש כסלו אפשר כבר להיזכר בנרות החנוכה וללמוד מהם שמצווה להיות מוסיף והולך.
(תולדות תשע"ט)
