הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
על פי האמור בתורה, התפילין אמורות ללוות אותנו כל העת. הלא מטרתן היא "למען תהיה תורת ה' בפיך", ולמען נדע "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות יג), ותודעה זו היא תודעה שאמורה להיות בנו תמיד. יתירה מכך, פרשיות שמע, שהן שני המקורות הנוספים למצוות התפילין, מדגישות את הכוליות ואת ההתמדה של ערכי אהבת ה' ושמירת מצוותיו, שבאות לידי ביטוי בין היתר בתפילין. את אהבת ה' עלינו לשים על הלב, לדבר בהם בכל עת ובכל מקום, ובכלל זאת לקשור אותה על ידנו ולשים אותה בין עינינו (דברים ו). התפילין, לאור, זאת היו אמורים להיות עלינו תמיד, כחלק מהלבוש היהודי.
אך כל זאת השתנה בימינו. את התפילין איננו מניחים לאורך כל היום אלא בזמן מאד מסוים – בתפילת השחרית. הסיבה לכך מנוסחת בהלכה הבאה (שולחן ערוך אורח חיים לז, ב): "מצוותן להיות עליו כל היום. אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם ואין כל אדם יכול ליזהר בהם נהגו שלא להניחם כל היום. ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפילה".
מדובר אפוא בשינוי שיסודו איננו בתקנה "מלמעלה", מדברי חכמים, אלא במנהג "מלמטה", מנוהג שהתגבש אצל הציבור והתקבל להלכה. ואולם, עיון במקורו של אותו מנהג, מציג בפנינו פרדוקס מעניין.
שורש המנהג נעוץ במימרא התלמודית ש"תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים" (בבלי שבת מט, ע"א). מה הכוונה במלים "גוף נקי"? אם מדובר כפשוטו, שיש להיזהר משינה והפחה, מדוע הדוגמה לכך היא דווקא אותו אלישע בעל כנפיים שנעשה לו נס? וכי אדם אחר לא יכול לשמור על גופו נקי?
בגלל קושיה זו יש שפירשו מימרא זאת במובן הרוחני. דהיינו, אדם צריך לשמור על מחשבה טהורה בשעת הנחת תפילין ולא להסיח דעתו מהן. אם כך הוא המובן, ברור מדוע התקבע מנהג שאין מניחים אותן אלא בשעת התפילה. רק אז אנשים מסוגלים לשמור על מחשבה טהורה וכוונת הדעת.
אך למעשה, הפירוש המקובל מבין את העניין כפשוטו, שהאדם צריך לשמור על גופו נקי מבחינה פיזית. אבל אם כן, מדוע אין אנו מניחים תפילין אלא בשעת תפילה? וכי אי אפשר לשמור על גוף נקי בשאר היום? דבר זה מוכיח שהפירוש המקובל איננו עולה בקנה אחד עם המנהג, שנתלה בו.
בין כה ובין כה, חשוב להיות מודעים לכך שההסתפקות בהנחת תפילין בשעת התפילה שינתה מהותית את ייעודן. מפריט לבוש שאמור להוות עבורנו אות, שמלווה אותנו בכל שעה ושעה, התפילין הפכו להיות תשמיש קדושה שמניחים אותו רק פעם אחת ביום. כך הפכו התפילין מאות לטקס, מזיכרון תמידי לריטואל פולחני. וכך הודחקה הקדושה למרחב בית הכנסת והוצאה ממרחב החיים של החולין. התפילין, בצורה זו, איבדו הרבה ממשמעותן והשפעתן על תודעת האדם.
(אחרי-קדושים תשפ"א)
ואולי אין פה סתירה וההלכה מתייחסת לשני המובנים של ״גוף נקי״
ובעצם יש פה הליך של צמצום הזמן בהדרגה:
מבחינת הפחה וכדומה ברור שהתפילין לא יהיו מונחות רציף, כי אי אפשר להמנע, אך זה עדיין מאפשר יותר זמן מאשר רק בתפילה עצמה, ומבחינת ״גוף נקי״ במובן המחשבה וההגות, נכון היה לתחום לזמן התפילה בלבד ולשם זה הגיע