הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
היהודי הוא האדם שאוחז בהכרות הנכונות אודות הא-לוהים, ומתוקפן מקיים את התורה
ברשימה הקודמת ראינו את תפיסת חז"ל בנוגע לשאלת הזהות היהודית. תשובתם לשאלה 'מיהו יהודי' היתה ביסודה דתית. אדם שמקיים את הריטואלים המקובלים על החברה הדתית, מכבד את חכמים ומאמין בתורה, הוא שנקרא יהודי ויש לו חלק לעולם הבא. משום כך, חומרה יתירה ניתנה למחלל שבת בפרהסיה, עד שהשווה דינו לדין עובד עבודה זרה. חילול השבת בפרהסיה היה מעשה של התרסה כלפי החברה היהודית, המבטא את העובדה שלאותו אדם אין חלק ונחלה בריטואלים המקודשים של הקהילה. לכן, משעשה זאת, הוציא עצמו מן הכלל וכפר בעיקר.
זמנים חלפו. עם ישראל נכנס לתקופת ימי הביניים, בה הפילוסופיה כבשה את זירת התרבות העולמית. הרמב"ם, שהכיר במעלתה של הפילוסופיה, הציע פרשנות כוללנית לתורה, כך שתהלום את עקרונות החשיבה הפילוסופית ומטרותיה. לאורה הוא גם הבין את הסיפור היהודי.
הרמב"ם טען שהפילוסופיה לא צמחה ביוון אלא בעם ישראל. הפיסיקה והמטה-פיסיקה הן בעצם תורות הסוד של עם ישראל, אשר נשכחו ממנו ברבות השנים, בעיקר בגלל הגלות. הן נמסרו לחכמי הגויים, ויש להשיבן חזרה אל מסורת ישראל. בשל כך, עמל הרמב"ם קשות כדי לבסס את היהדות על אדני ההכרה הפילוסופית, שמתחילה לשיטתו בהכרת הא-ל.
הרמב"ם הציע בפירושו למשנה י"ג יסודות לאמונה היהודית. חלקם השני עוסק בתורה ואילו חלקם הראשון עוסק בהכרה נכונה של הא-ל – ייחודו, אי-גשמיותו, קדמותו ואיסור עבודה לגורמים אחרים מלבדו. בכך השתית הרמב"ם את האמונה היהודית על אדני ההכרה הפילוסופית בא-ל. גם ב'משנה תורה' הוא המשיך בגישה זו כאשר ייחד את הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה להכרת הא-לוהים, ורק בסופם עסק בנצחיות התורה.
אם בעיניי חז"ל היה מחלל השבת בפרהסיה חמור כעובד עבודה זרה, אצל הרמב"ם היה זה מי שלוקה בהגשמת הא-לוהים. "דע לך", כתב במורה הנבוכים (א, לו), "שכאשר אתה מאמין בהגשמה או במצב ממצבי הגוף, הרי אתה מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, חמור בהרבה מעובד עבודה זרה". לכן גם קבע שמי שאינו מאמין באחד מי"ג יסודות האמונה שניסח הרי הוא "יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו ולאבדו" (פירוש המשנה לסנהדרין י, א).
זה היה תורף הזהות היהודית לדעת הרמב"ם. היהדות דורשת מן האדם להתגבר על טבעו הגשמי ולהשליט את ההכרה השכלית בחייו. זה ייחודה ומטרתה הכללית של התורה. רובה עוסק בהתרחקות מהעבודה הזרה, ששורשה בהכרה מעוותת את הא-ל.
הרמב"ם העניק לכך ביטוי בהלכות גיור. בתיאור אופן קבלת הגר מוסיף הרמב"ם על דברי חז"ל משפט שמטעין את תהליך הגיור במטען פילוסופי (הלכות איסורי ביאה יד, א): "כיצד מקבלין גרי הצדק? כשיבוא להתגייר… מודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא יחוד השם ואיסור עבודה זרה, ומאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ואין מאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו עונשן של מצוות".
המשפט "מודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא יחוד השם ואיסור עבודה זרה, ומאריכין בדבר זה", לא מופיע אצל חז"ל. חז"ל דיברו רק על הודעת מצוות, שאין להאריך בהן, ואילו הרמב"ם מוסיף את הודעת עיקרי הדת, שכן יש להאריך בהם. הדבר מעיד כאלף עדים על תפיסת הזהות יהודית בעיני הרמב"ם. היהודי הוא האדם שאוחז בהכרות הנכונות אודות הא-לוהים, ומתוקפן מקיים את התורה שמבקשת לחזקן ולנטרל השפעות זרות עליהן.
למרבה ההפתעה, רבים כיום ממשיכים לראות בי"ג עיקרי האמונה את הגדרת היהדות, למרות שבעצמם רחוקים הם מאד מאותה הכרה פילוסופית שעליה דיבר הרמב"ם. ולא רק הם רחוקים אלא כל העולם היום רחוק מאותן הכרות פילוסופיות ומדעיות שעליהן השתית הרמב"ם את תורתו. כיצד אפוא אפשר לטעון לתוקפם של י"ג היסודות, כאשר הבסיס שעליו הם יושבים, כבר איננו תקף?
זה מוביל אותנו של שאלת הגדרת הזהות היהודית בימינו. ברשימה הבאה.
(בהעלותך תשפ"ב)
