הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)צום הוא הימנעות רצונית מאכילה ולעתים אף משתייה למשך פרק זמן מסוים. הצום נעשה, מהסיבות הבאות: דת- ציווי או טקס דתי, רפואה- עקב מצב רפואי, לעתים לפני ניתוח או בדיקה. מחלה- במצב של מחלה חזקה לעתים ישנה תגובה ספונטנית של צום. מצב נפשי- מצב שבו האדם מאבד את החשק שלו לאכול לדוגמה במצב של דיכאון כבד. כיצד מתייחסת ההלכה לצום?
הגישה המערבית התיאורטית של היפוקראטס וגאלנוס, אומצה ע"י רופאים יהודיים מהמאה השישית לספירה, למשל אסף הרופא. רופאים אלו התייחסו אל הגוף כאל משכן הנשמה. כדי לעשות עבודה רוחנית טובה, הבית של הנשמה צריך להיות "נקי" והשיטה הטובה ביותר לנקותו היא הצום.
הצום גורם לתסמינים מוכרים גם אצל מי שאינו נוטל תרופות, ולכן תופעות שונות שיופיעו במהלך הצום אינן בהכרח קשורות לטיפול התרופתי. התסמינים כוללים, כאבי ראש, סחרחורת, עצירות, חולשה, הפרעות בקצב הלב וירידה בלחץ הדם. האדם הצם שרוי לרוב במתח פסיכולוגי, בשל השינוי שהוא חווה, במיוחד כאשר ישנה מחויבות דתית או חברתית להמשכת הצום לפרק זמן קבוע.
למעט יום הכיפורים, כל הצומות נקבעו בעקבות אסונות שהתרחשו בתאריכים הללו. מטרת הצומות היא לעזור לנו לזכור את ההתנהגות השלילית שהובילה בסופו של דבר לאסונות הללו. בימי הצום, כל אדם צריך לערוך חשבון נפש לגבי ההתנהגות שלו ולהתחייב להיטיב את דרכיו. בספר יונה נאמר, "וירא האלוקים את מעשיהם" (פרק ג' פס' י'), הקב"ה ראה, כלומר ייחס חשיבות מרובה ביותר למעשיהם ופחות לשק ולאפר שלבשו ואף לצום שערכו (תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כ"ב ע"א). וכלשון הרמב"ם "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם וגו'" (הלכות תעניות פ"ה ה"א).
ובכל זאת, אין זה מספיק לערוך רק חשבון נפש ולדלג על הצום. ימי הצום שנקבעו בתורה או על-ידי הנביאים, נשמרו וקוימו משך כל הדורות, בידיעה כי היהדות נמנעת מסגפנות סתמית. אנו עורכים שינויים מיוחדים בעולמנו הגשמי, בכדי שנצליח ליצור מגע עם העולם הרוחני. תחושת הרעב היא תחושה של ריקנות ורצון עז להתמלא במשהו. התחושה הזו יכולה להתייחס גם למושגים שאינם קשורים כלל לאוכל. התחושות הרוחניות הן בדרך כלל עדינות מאד ובמהלך היומיום הן מתגמדות לעומת התחושות הגופניות החזקות. לעיתים קרובות, עלינו אף להשקיע מאמץ מיוחד בכדי לזהות אותן. ההלכה היהודית מסייעת לנו בתהליך זה. היא מכתיבה לנו התנהגויות ספציפיות ומורה לנו מתי בדיוק לבצע אותן. באופן זה, בימי הצום, חלקנו לא מצליחים להתחבר לסיבת הצום וגם אם אנו מבינים מהי משמעותו של היום, עדיין אנו עלולים להרגיש רחוקים מאד ממהותו האמתית. הרעב עוזר לנו לחוש את תחושת האובדן והפגיעות הגבוהה, כזו שתקרב אותנו לעבר הפנמה אמתית של משמעות האירועים שהובילו לקביעתו של הצום.
כשתיקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תיקנום לאנשים בריאים. בגמרא נאמר ביחס לתשעה באב "דרש רבא: עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים" (פסחים נ"ד ע"ב). וכך פסקו הרמב"ם (הלכות תענית פ"ב ה"י, והשו"ע או"ח סי' תקנ"ד). כיוון שמותר לחלל שבת כדי להציל עוברים, אין ספק שאין לצום כאשר רופא סובר שהדבר מסכן את ההיריון. רוב הרופאים קובעים כי בהריון תקין ניתן לצום בתשעה באב. כמו כן מובא בשמו של הרב אביגדור נבנצל שגם אם חשה האישה סחרחורות ובחילות מותר לה לאכול ולשתות. מקרה נוסף בו חייבת האישה לשתות הוא לאחר תחילת הצירים, כיוון שהגעה ללידה כאשר היא מיובשת מסכנת אותה. בענייני המחלות כותב פרופ' שטיינברג בעל אנציקלופדיה הלכתית רפואית- יש אומרים שיש חילוק בין ט' באב לשאר הצומות הקלים. שבט' באב רק חולה או מי שעלול להיות חולה מחמת הצום פטור, אולם בצומות הקלים (הכוונה, לשאר ארבעת הצומות), גם מי שמצטער מאוד, באופן משמעותי יותר משאר בני אדם, פטור מן הצום.. וכן כתב בעל ערוך השולחן שהחלוש בגופו לא יחמיר על עצמו להתענות בצומות הקלים זולת תשעה באב שיתענה (סי' תק"נ סעי' א'). אולם רבים לא חילקו בזה. ומכל מקום נראה שבמצבי ביניים, אפשר להקל יותר בצומות הקלים יותר מאשר בט' באב. יולדת, כל שלושים הימים הראשונים- לדעת השולחן ערוך לא תצום, ולדעת הרמ"א לא תצום אם תרגיש צער, ובשבעת הימים הראשונים לא תצום בכל מקרה.
(דברים תשעח)
