אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
שיחה שהתרחשה לפני שבועיים, בבית קפה ב'איירפורט סיטי'. כל השמות בדויים.
"תשמע", אמר לנו כרם: "אני לא יודע למה, אבל השנה אני מתלבט לגבי הסוכה. כאילו אני מרגיש עייפות החומר כזו. לא יודע אם יש לי כוח להשקיע משאבים בחג הזה. אולי ניסע להורים שלי לחלק מהחג, ובשאר הימים נהיה בבית מלון. אני מרגיש שזה גדול עליי".
אנחנו שלושה חברים שנוהגים מידי פעם להיפגש בבית קפה. אני ועברי דתיים שמרניים יותר, כרם יותר על הרצף. שמעתי עצב נסוך בקולו. מן השלמה עם עייפות החומר שפקדה אותו.
"שלא תבינו לא נכון", המשיך כרם, עובר במבטו ממני לחבר שלי וחוזר חלילה:
"הלוואי שהיו לי כוחות בשביל החג הזה. אבל כרגע, אני מרגיש שאם אני אבנה את הסוכה, אני אעשה את זה רק בשביל הילדים שלי. שיחוו את החג. שיחגגו את סוכות. אני רק לא יודע אם זה באמת מצדיק את כל המשאבים האלו".
"אחי", אמר עברי לכרם: "אתה יודע כמה דברים אני עושה רק בגלל החינוך של הילדים? אתה באמת רוצה שנפתח את זה? אתה יודע כמה פעמים בא לי לשכב בצ'יל (ברוגע) שלי בשבת עם ספר טוב או עם עיתון ואני מכריח את עצמי ללכת למניין רק בגלל שאני רוצה שהילדים שלי יחוו את התפילה? אז כן, לפעמים זה לא נוח, אבל וואלה, זה חלק מהחינוך. מהזכות העצומה הזו להיות אבא".
גם אני וגם כרם מעריכים מאוד את עברי בתור טיפוס מבריק ובעיקר מיושב. בכל זאת, 15 שנות נישואין וחמישה ילדים לא הולכים ברגל.
אלא, שכרם הסתכל עליו במבט מזוגג ונראה שהוא שוקע באיזו מערבולת של התלבטות: "לא יודע. אני פחות מתחבר לעניין של להיכנס לסוכה רק בגלל שהילדים שלי יחוו את סוכות… זה נראה לי ללכת יותר מידי רחוק".
"תגיד", אמר לו עברי: "בן כמה הילד שלך?".
"12", ענה כרם.
"אחלה", המשיך עברי: "אז איך הילד הגדול שלך יגיב אם תרצה פתאום לדבר איתו לעומק? לאיזה פסגות אתה חושב תוכל להגיע איתו וכמה זמן השיחה שלכם תיקח?".
"האמת?" ענה כרם: "נראה לי שהשיחה שלנו לא תיקח יותר מחמש דקות. הילד שלי פריק של מסכים. משוגע על ספורט. קשה לי לנתק אותו מהמסכים, בטח בשביל שיחה איתי".
"אז תקשיב טוב", פתאום זה נראה כאילו איזה לפיד נדלק בתוך העיניים של עברי: "בשנה שעברה החלטנו אני ואשתי על כלל חשוב לסוכה שלנו: אף אחד לא נכנס לסוכה עם סמארטפון. קראנו לסוכה שלנו 'הסוכה המעופפת', כי מי שרצה להיכנס עם הסמארטפון שלו היה צריך לשים אותו על מצב טיסה. מה עשינו כדי שזה יעבוד? התחלנו להשקיע בארוחות שוות שיהיה נעים לילדים שלנו לאכול אותן בסוכה: וואלה פינקנו. קנינו אנטריקוט ופרגיות ובקר, ופתאום הילד שלנו מצא את עצמו אוכל איתי ביחד ארוחות שנמשכו גם ארבעים וחמש דקות ומעלה. כאילו שאנחנו בכלל נמצאים בארוחת שבת. זה היה מדהים. ולא רק שהוא אכל, אלא הוא גם דיבר, ואז הזמנו אותו לעוד ארוחה… ושוב, בלי סמארטפונים, ולאט לאט אני קולט איך שהילד שלי נפתח ומתחיל לדבר, ויודע מה הקטע? הוא בכלל לא הרגיש שהוא התחיל לדבר, בגלל שבעצם הוא בסך הכול אכל איתי ביחד והכל נעשה בצורה כל כך טבעית וחלקה וזה היה מדהים ורק בגלל זה כל כך שמחתי שהחלטתי להשקיע בסוכה ובכלל הזה שלא נכנסים אליה עם סמארטפון".
כרם הסתכל על עברי ונראה שהוא שותה בצמא את דבריו:
"עכשיו אתה מדבר… אני אהיה מוכן לעשות הרבה דברים בשביל לנהל שיחת עומק עם הילד שלי ואם 'הסוכה המעופפת' הולכת להיות הטריגר שלי, אז זה אחלה לגמרי".
"אגב", אמר עברי: "לא המצאתי את הרעיון הזה. לקחתי אותו מרינה שנרב הי"ד שהיה חשוב לה מאוד להתנתק מהמדיה. ואם כבר, אני יותר מממליץ לך לבקר באתר שהוקם לזכרה: 'קול רינה'. האתר הזה ממש יפתח לך את הראש לכיוונים נוספים, ויש גם אפליקציה".
"וואלה, שכנעת אותי", אמר כרם. "עכשיו אנחנו צריכים להתגבר רק על בעיה אחת".
"מה הבעיה?" נדרך שוב עברי.
"אני בכלל צמחוני. נראה לך שאני אצליח לשכנע את הילד שלי לאכול אותי בסוכה בעזרת ברוקולי?".
לעילוי נשמת רינה שנרב הי"ד שנרצחה בפיגוע במעיין סמוך לדולב
(סוכות תשפ"ד)
