הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בעוד יום השואה עוסק בשואה במבט כללי, ביום הקדיש הכללי נהגו אומרי הקדיש להתמקד ביחיד שלזכרו נאמר הקדיש. להתמקדות ביחיד יש ערך בפני עצמו, ולפעמים זום-אין על הפרט הוא בעל עוצמה גדולה יותר מזום-אאוט על כלל ההתרחשות. תמונה אחת חזקה של ילד מפוחד שידיו מורמות או של התעללות בזקן עטוף בטלית, נוגעת ופוגעת בלב הצופה יותר מנתונים מופשטים על מותם של מיליוני אנשים שהמוח והלב מתקשים לקלוט ולהכיל.
זו בדיוק הייתה הטקטיקה של יהודה כשניגש באומץ לב ובתושייה מדהימים לדבר בפני המשנה למלך מצרים, אחרי שנמצא הגביע באמתחת בנימין, ונגזר שהוא יישאר כעבד במצרים. יהודה קיבל על עצמו ערבות להשבת בנימין בחיים, והיה נכון לעשות כל שיידרש כדי לפרוע את ההתחייבות שנתן לאביו.
אולם, גדולתו של יהודה איננה רק בעצם הגילוי של מנהיגות ואחריות, תעוזה ותושייה, אלא גם בדרך שבה עשה זאת. הוא לא ניסה לשכנע את יוסף שבנימין לא גנב את גביע הכסף, ולא השתדל להסביר שאם בנימין לקח את הגביע היה זה בטעות, וכן לא טען שמישהו אחר הניח אותו באמתחתו בכוונה. גישה זו נקטו אחי יוסף כאשר הם נתפסו על ידי שליח יוסף שרדף אחריהם והשיגם. הם אמרו: "חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב" (מד, ז-ח).
יהודה ידע שאין טעם להתווכח עם המשנה למלך, וכי עדיף לדבר אליו בנימה אישית ולעורר את הרגש האנושי בליבו. כל היגד וכל מילה בדבריו של יהודה מדודים ומכוונים בצורה מדויקת היישר לליבו של יוסף. הוא מדגיש שוב ושוב את הכינוי "עבדך" ו"עבדיך" כשהוא מדבר על עצמו, על בנימין, על האבא יעקב ועל כל אחים (8 פעמים). יהודה פורט על נימי הרגש של יוסף כשהוא מתאר בכאב כיצד האב הזקן לא היה מוכן להיפרד מבנימין, וכיצד יחרב עליו עולמו אם בנימין לא ישוב. הוא מספר על אהבת האב לשני בניו מאשתו (רחל), וכי האחד יצא "מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף… וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה". יהודה מתאר שהאב הזקן "נַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ" של בנימין, "וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה".
לא פחות מ-14 פעמים חוזר יהודה על המילה "אב/אבי/אבינו" בנאומו הקצר. יהודה אומנם לא יודע מי ניצב מולו, אולם הוא יודע היטב שהתיאור החד והמדויק הממחיש את מצבו ורגשותיו של אב זקן ומיוסר, מסוגל לייסר מצפונו של כל מי שלב אדם בו. יהודה בוחר בתחבולה רטורית כשהוא משתמש שוב ושוב בכינוי "נער" כלפי בנימין (8 פעמים) ומכנה אותו ילד קטן (4 פעמים). בנימין כבר היה באותה עת אדם מבוגר ואב למשפחה גדולה, אולם יהודה בוחר לתאר אותו כילד יתום מאם, בן זקונים שגדל כבן תפנוקים בחיק אביו, והשארתו במצרים תגרום למות האב ביגון, על לא עוול בכפו.
אנו מצפים לתמונות של ניצחון לאומי, אבל לנגד עינינו גם תמונות חללינו, שכל אחד מהם עולם מלא
התיאור החי של האב המשול למת, בגלל אובדן בנו שטרוף טורף, והיגון והחידלון שייגרמו מאובדן בן זקוניו, פורטים על הרגש של יוסף, שרואה לנגד עיניו את יעקב, אביו, המתייסר על אובדנו שלו, ויוסף חש היטב גם את הדאגה, האכפתיות והכאב של יהודה כלפי אחיו היחיד מאמו, בנימין. יהודה חותם בגילוי מסירות נאצלה ובמילים קורעות לב: "וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו… פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי". מילים אלה שוברות את יוסף, ו"לֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק…וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י … וַיֹּ֨אמֶר… אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף".
אומנם המסורת היהודית מדברת אל העולם כולו ומתמקדת בקולקטיב של עם שלם, עם ישראל, אך עם זאת היא מעניקה גם מקום מיוחד לפרט, ליחיד. המשנה מלמדת: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת… כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת… כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין, ד, ה).
הקביעה העקרונית של המשנה היא גם אתוס מכונן בתודעת האומה. חייל אחד שנפל בשבי בעזה הביא מדינה שלמה לדאגה מתמדת, ואף לתשלום גדול לאין ערוך מהמקובל. גם כיום, יחד עם ההתמקדות באתגר הלאומי והביטחוני של מיטוט אויבינו, אנו משווים לנגד עינינו את מבע עיניהם המיוסר של חטופינו, נשים ואנשים, ילדים ומבוגרים, אזרחים וחיילים, וליבנו, לב יהודי רחום, נכמר כליבו של יוסף. אנו מצפים לתמונות של ניצחון לאומי, אבל לנגד עינינו גם תמונות חללינו, שכל אחד מהם עולם מלא. יהודה, שהודה ואשר גרם לכך שיוסף התוודה, הוא גם יהודה שהורה כמה גדולה הערבות ההדדית שמחייבת לקיחת סיכונים גדולים כדי להשיב אחים לביתם.
