"ב" זה לא בית פאר. זה סוכה 

 

כדי לחוש את כאבם של אותם חסרי בית, מצווה הוא – דווקא בשעת השיא של פריחתו הכלכלית – לעזוב לשעה קלה את מפלסי דירת היוקרה שלו

"ב" זה לא בית. זו סוכה.

כמה אופייני הוא שהזמן השמח ביותר במעגל השנה היהודי, "זמן שמחתנו", מתבטא ביציאתו של אדם מישראל מאזור הנוחות שלו, מחדר האורחים שבביתו, אל סוכה עראית.

בשונה מדתות אחרות, אמר פעם הגרי"ד סולובייצ'יק ע"ה, מהוגי הדעות היהודים במאה ה-20, שהיהדות אינה מבטיחה למאמיניה גן של שושנים. "לא פרדייז אלא פרדוקס". לא גן עדן, אלא מאבק מתמיד ונפתל עם החיים ובמהלכם. חג הסוכות משקף אמת זו בצורה חריפה.

מחד גיסא, אין חג שמבטא טוב יותר את השמחה שצריכה לשרות בביתו של אדם מישראל. והלוא זהו "חג האסיף", המועד שבו אוסף אדם את יבולו, פירות שבמלאכת גידולם עמל כל השנה כולה. ממילא, אין זה מפתיע שמכל המועדות כולם זכה דווקא חג הסוכות, והוא "זמן שמחתנו", לכינוי הסתמי "החג", בה"א הידיעה. ואם לא די בכך, מוסיפה התורה ומצווה אותנו על אמירת הלל בכל ימות החג, ועליה נוספה שמחת בית השואבה, מלווה במוסיקה, כלי נגינה, שיר וריקודים.

מאידך גיסא, ודווקא בעת השמחה הגדולה, מצווה אותנו התורה לעזוב את ביתנו, בית הקבע, ולעבור לדירת עראי קטנה. בדרך כלל, מדובר בקומת קרקע, נטולת נוף, לא אחת נוטפת גשם, פרוצה לקור ולרוחות החודרים מבעד לסכך, ולא אחת זבובים טורדניים מסבים על שולחנה לצד עלים שנשרו מגגה היישר לתוך הצלחת.

אם לא די בכל אלה, הרי שמנהג ישראל סבא הוא לקרוא בשבת חול המועד סוכות את מגילת קהלת, שאין כמוה להחדיר באדם תחושת ייאוש וחידלון, לשכנעו בחידלונו ובאפסותו. "הבל הבלים הכל הבל". "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול". "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה". שפע סיסמאות ייאוש ללהקת מעודדות של רואי שחורות וצופי פני רעות.

פרדוקס זה משקף את מורכבות החיים בכלל והחיים היהודיים בפרט. אין לצבוע הכל בצבעי שחור-לבן. החיים מורכבים הרבה יותר, וחכם לב ייתן דעתו לכך. לא מעבָר קיצוני מאופוריה לדיכאון, משמחה לייאוש וחוזר חלילה, אלא ראייה מורכבת, מפוכחת, שקולה, אחראית.

הרבה טעמים ניתנו למצווה זו. זכר לענני הכבוד וזכר לסוכות שבהן הושיב הקב"ה את בני ישראל במדבר.

אך אפשר שלצד כל אלה מבקשת תורת ישראל ללמדנו דבר נוסף. לצד השמחה על איסוף היבול, בין הררי הפירות ותנובת שדותיו, חייב אדם מישראל לזכור שיש אלפי אנשים חסרי בית, שמסתובבים בעירום ובחוסר כל.

כדי לחוש את כאבם של אותם חסרי בית, מצווה הוא – דווקא בשעת השיא של פריחתו הכלכלית – לעזוב לשעה קלה את מפלסי דירת היוקרה שלו, את השיש האיטלקי והרהיטים השבדיים, ולעבור ל"דירת העראי" שבקומת הקרקע, קרקע המציאות.

כך יזכור שחלה עליו חובת ערבות הדדית, סולידריות עם ה"אחֵר". כך יזכור ששמחתו לא תהא שלמה עד "שכל האזרח בישראל יישבו בסוכות", כשכל אחיו יסבו כמותו לשולחן של חג, עמוס מיני מעדנים ומטעמים.

כדרכו, ניסח הרמב"ם חובה זו בלשון בהירה: "חייב אדם להיות בימי החג שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו… שנאמר (דברים טז, יד) 'ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך' וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו".

(האזינו תשפ"ג)