במסכת סוכה, פרק ב' משנה ט', נאמר: "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי". הרמב"ם במשנה תורה מפרט: "שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום ובין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה, וכל שבעת הימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע". ובהמשך כותב: "אוכלין ושותין וישנים בסוכה כל שבעה, אלא אם כן אכל אכילת עראי".
למרות הפירוט במשנה, בגמרא ובהלכה על הצורך להפוך את הסוכה לבית הקבע שלנו בשבעת ימי החג, הסוכה בהגדרתה אינה מבנה קבוע. איזה בית קבע אנחנו בונים רק לשבוע אחד ומקפידים על סכך שניתן לראות דרכו את הכוכבים ולא גג אטום ויציב? למעשה, הדרישה היא ששבעה ימים נשב בבית עראי ונדמיין שהוא הקבוע, ואם נקפוץ רגע לביתנו הקבוע נעשה בו רק דברים עראיים ונדמיין שהוא בית זמני בלבד.
בשאר ימות השנה אנחנו יכולים לראות אנשים של קבע ואנשים של עראי: "אנשי הקבע" שואפים לשגרה וליציבות. כשהם מגיעים למקום עבודה חדש הם מאחלים לעצמם להתמיד בו, הם משתייכים לקהילה, מנסים להשתקע ולתכנן את עצמם לטווח ארוך; לעומתם, אנשי העראי תזזיתיים יותר, מפחדים מהחמצה, מסתכלים ימינה ושמאלה ומחפשים את המקום הבא שנכון להיות בו. גם אם הם מתמידים בפועל במקום אחד, הם רואים אותו כעראי ומוכנים לקפוץ הלאה כשתגיע הזדמנות טובה.
רובנו מן הסתם נמצאים בתווך ביניהם. מגלים יציבות ושואפים לשקט במעגל אחד של חיינו ומאפשרים עראיות במקום אחר. יציבות בעבודה מאפשרת לנו להתנסות בתחביבים ובתחומי עניין שונים. יציבות בזוגיות יכולה לאפשר לנו התנסויות זמניות בחלק ממערכות היחסים האחרות ועוד.
בתהליכים של חשבון נפש וחזרה בתשובה אנו נוטים ללכת למקומות הפחות יציבים, המאתגרים והקונפליקטואליים שלנו ולראות מה יש לשפר ולתקן. היציאה לסוכה מערבלת אותנו בין מה שהוא קבוע למה שהוא עראי, וקוראת לנו רגע לפני ששוקעים שוב בשגרה לשאול שוב: מה הדברים שכל כך יציבים בחיינו עד כי לא חשבנו עליהם בימים הנוראים ודורשים אולי חשיבה מחודשת? מה הדברים העראיים שעושים הרבה טוב וכדאי שנכניס אותם לקבע שלנו?
בהיבט הזה עברנו שנה שלמה שהיא מעין יציאה לסוכה, שבה כל מה שהיה נראה יציב וקבוע התערער. אני מרגיש באופן אישי שהיכולת לתכנן לטווח ארוך (שכל כך מזוהה איתי) הושהתה. אולי דווקא בחג הקרוב נוכל לבחון מהם העוגנים שבכל זאת נותנים לנו יציבות, ונחשוב איך לטפח אותם, בעז"ה מתוך שמחה.