"אולי יעשה ה' לנו"

כמה מילים על מידת הביטחון, המעניקה את החיזוק והעידוד במצבים קשים:

בשעה שניצבו יונתן ונערו בפני מציאות קשה ביותר במלחמה נגד הפלשתים במכמש – בנחיתות טופוגרפית, בצבא שנמצא בחיתוליו ובבריחה כוללת, ללא חימוש ראוי וכדו' – הם עלו לבדם מול המחנה הפלשתי. בדברים שאמר יונתן לנערו לפני העלייה הוא לימד אותנו את שלוש היסודות המרכיבים את מידת הביטחון: "…לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה, אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ, כִּי אֵין לה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט".

מידת הביטחון מבוססת על כך שלא ייפלא מה' דבר. שכל דבר יכול להתרחש. שאין מציאות כלשהי שאינה יכולה להשתנות באופן מיידי – "כי רגע באפו, חיים ברצונו, בערב ילין בכי, ולבקר רינה". לא ניתן לדבר על מגבלה כלשהי שניצבת בפני ריבונו של עולם, ומציאות מכאיבה שאינה יכולה להפוך מספד למחול. אמונה עמוקה זו בקב"ה היא יסוד הכל, והיא מקרינה על הדרך בה אנו מסתכלים על המציאות.

אולם, אין לנו וודאות כלשהי שאכן האפשרויות הבלתי מוגבלות יבואו לידי ביטוי במציאות. יונתן בן שאול מדגיש: "אולי יעשה ה' לנו". הוא לא היחיד שלימד אותנו את העיקרון הזה. אפילו בדברי הנביאים מופיע "אולי"; "מי ידוע ישוב ונחם הא-להים" וכדו'. את העיקרון הזה הדגיש החזון אי"ש בדבריו: "שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ד' וגמולותיו יתברך". הדוברים השונים בשם ריבונו של עולם, ומבטיחי ההבטחות שאם ייעשה כך – אכן יקרה כך, הם מאחזי עיניים, ולמעשה הופכים את הקב"ה למחויב לפעול לפי דרכם. אלה דברי שווא, ואין להם בסיס כלשהו. אין אנו יודעים האם יכולתו הבלתי מוגבלת של הא-להים תבוא לידי ביטוי, מתי וכיצד.

לאן מובילים שני הבסיסים האלה – הם מובילים להכרעתו של יונתן: אנחנו נעשה את כל שביכולתנו: "לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה". אילו לא היינו יודעים שהכל אפשרי והכל יכול להיות – אפשר שהיינו נשברים, ולא עולים להילחם במציאות הקשה הזו. אולם, בשל העובדה שאנו יודעים כי הקב"ה נמצא במחנה המלחמה – "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ…", אנו מתמלאים כוחות לשני כיוונים. ראשון בהם הוא העוז והאמונה, הדבקות והמסירות, וידיעת הלוחמים והתומכים בו כי "…על יחוד השם הוא עושה מלחמה" (רמב"ם, הלכות מלכים). האופק הבלתי מוגבל מיילד את הכוחות הגדולים, את תעצומות הנפש, ואת ההליכה לעזרת ישראל מיד צר. הכיוון השני הוא החובה להישמר מכל דבר רע, ולהנכיח בחיינו את היותו של הקב"ה במחנה המלחמה.

כך אנו מתבוננים על המציאות ביושר ובאמת, ללא אשליות שווא, עם ביטחון גדול בדרכנו, ובמקביל עם הידיעה על המגבלות הקיימות. כך אמונתנו בריבונו של עולם מתחזקת ומעניקה לנו כוח גדול. כך אנו מתפללים על כל כוחות הביטחון ומבקשים מריבונו של עולם שאנו נשים בו מבטחו, והוא ילמד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה, "בֵּא-לֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינו".

(בראשית תשפ"ד)