כולנו רקמה אנושית אחת

פרשתנו עוסקת במבול, שהוא האסון הגדול ביותר שפקד את האנושות. בסוף פרשת "בראשית" נאמר שהמבול הוא תגובה אלוקית על הרוע האנושי "רַבָּה רָעַת הָאדָם בָָּארֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית, ו' ה'). אלוקים מתעצב על בריאת האדם ומחליט למחות את החיים מעל פני האדמה. א-לוקים מודיע לנח "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (שם, ו', י"א-י"ג). השחתה פירושה – טשטוש גבולות. 'השחית כל בשר' פירושו – גבולות החיים מיטשטשים. בדור המבול משחית כל בשר, וחכמים במדרש מזהים זאת כטשטוש גמור של הגבולות. מהו המענה? גדר חדשה מוצבת בין אדם לבין 'נפש חיה'. פער מוחשי בין ערך חייו של מי שנברא בצלם א-לקים, לבין נפש כל חי. כביטוי לכך ממשיך הכתוב ואומר "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (ה'-ו'). כאן מחדשת התורה את איסור הרציחה, וכמו מעמידה גבול ברור בין חיי נפש חיה שהותרו, לבין חיי אדם שמעתה ייוקרו והם משמשים כערך מקודש. מול הרוע האנושי ניצב נח "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ד'" (שם, ו' ח'). נח איש צדיק ותמים שחי בעולם של השחתה וחמס, "וַתִּשּחֵת הָארֶץ לִפְנֵי הָא-לקים וַתִּמָּלֵא הָארֶץ חָמָס" (שם, ו' י"א). כל כך מנוגדת דמותו של נח לדמות הקיבוצית של האנושות.

בשל הרוע, ההשחתה והחמס, הא-ל מחליט לנקוט במידת הדין, לפרק את מערכות החיים, ולהשמיד את האנושות במבול. הניסיונות הראשוניים של האנושות כשלו, כעבור עשרה דורות האנושות מתדרדרת ומדרדרת את העולם, לא נותרה ברירה ביד א-לוקים, "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹקים לְנֹחַ קֵץ כּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (שם, ו', י"ב-י"ג). המשימה כעת היא שיקום וחידוש האנושות, נח נבחר כדי להתחיל מחדש עולם טוב יותר.

הכניסה אל התיבה, ההצלה הפיזית שמקנה התיבה, לא מספקת תשובה לשאלה 'מה יהיה אחר-כך'? או במילים אחרות, איך מונעים את המבול הבא? את חידוש ההשחתה על ידי בני אדם? למעלה משנה שהו נח ובני ביתו בתיבה שלהם, מי"ז מרחשוון עד כ"ז מרחשוון בשנה שלאחר מכן. בהתחשב בתנאי החיים בתיבת נח, כמה זמן ניתן לשהות במקום סגור ולא להשתגע?! במהלך השהייה הממושכת בתיבה נדרש נח לסגל דפוס התנהגות שונה לחלוטין. כשנמצאים זמן כל כך ממושך במקום סגור בצפיפות רבה חייבים לחשוב כל אחד על טובת האחר. נח ובני ביתו לא יכלו לדאוג רק לעצמם ולומר "אחריי המבול". גם זהו לקח חשוב לאחר שנת נדודים על פני מים רבים.

החובה המוסרית המוטלת על האדם לאחר המבול גדולה ביותר, משמעות ההבטחה כי לא יבוא עוד מבול על הארץ לשחת כל בשר, היא שאת מחיר העוולות האנושיות האדם ישלם בגופו "…ויאמר ד' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם…" (שם ח' כ"א), "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (שם  ט' ד'). א-לוקים לא יורד יותר להתנקם ברשע. אנחנו צריכים להתמודד עם אסונותינו. עלינו מוטלת החובה למנוע את האסון המשפחתי, את האסון הלאומי הבא. האיסור מופיע כעונש וכתגובה חריפה למחיר שישלם האדם שישפוך דם,  א-לוקים יתבע, ידרוש, את נפש האדם, דמו יישפך. עם כל זה ישנם מצבים בהם ישנו היתר ואף מצווה על שפיכות דמים, שעת מלחמה הוא אחד מאותם מצבים, ולא רק מדין "הבא להרגך השכם להרגו". בעת מלחמה הכללים משתנים. ההלכה קובעת שכהן שהרג את הנפש לא יישא את כפיו, "כל כהן שהרג את הנפש לא יישא את כפיו, שנאמר, ידיכם דמים מלאו "(ברכות ל"ב ע"ב). כלומר אין זה ראוי לברך בשם ד' בידיים ששפכו דם. עם זאת, שפיכות דמים נחשבת לעוון רק כאשר נעשתה כעבירה, במזיד או בשוגג. בעת מלחמה חלה על האדם מצוות מלחמה, ועליו לעשות ככל שבאפשרותו כדי לנצח, גם אם לשם כך יש צורך להרוג אויבים, על כן כהן שנלחם והרג נפשות, אין ידיו נחשבות "מלאות דמים", אדרבה, זכותו רבה שהשתתף בהגנת עם ישראל וסיכן את חייו במצווה זו. הוא יכול לישא את כפיו וראוי לו להביא את ברכת ד' לעמו. (שו"ת "ציץ אליעזר", חי"ד, ס'). הרב עובדיה יוסף כותב, "חיילי צה"ל שמגנים על ישראל וחסלים את אויביהם, ראויים לשבח ותהילה, תחזקנה ידיהם, ושכם כפול מן השמיים, ויבורכו בכל הברכות שבתורה. וכל מה שמצאנו בכמה מספרי הפוסקים, שכתבו להחמיר שחייל כהן שהרג את הנפש במלחמה לא יישא כפיו, זהו דווקא במקרים מסוימים, כאשר היו מגייסים חיילים יהודים בעל כורחם לצבאות מדינותיהם, והיו נלחמים נגד בני אומה אחרת שאין להם ריב עמה. אבל במלחמת מגן נגד אויבי ישראל המחבלים הארורים שבזדון לבם רוצחים אנשים, נשים וטף באכזריות, וחיילי צה"ל שמים נפשם בכפם לקדם פני הרעה ולהציל נפשות מישראל, מגיע להם כבוד ויקר, וחיילים הכוהנים בוודאי שרשאים לישא כפיהם, ויבורכו מפי עליון…וישמור צאתם ובואם לחיים טובים ושלום (שארית יוסף ח"ג עמ' ר"ד, שו"ת יחווה דעת, ח"ב סי' י"ד).

(נח תשפ"ד)