על כיבוד ההורים ועובדים זרים

ביום ראשון התפרסמה כתבה בערוץ 12 על חייהם של העובדים הזרים: מעבר להצצה ולזום-אין על אורח החיים של העובדים שאין כמעט ישראלי שלא נתקל בהם במצב זה או אחר בחייו, צף ועלה מאחת העובדות מהפיליפינים סיפור טרגי במיוחד בו הסבירה מדוע היא מחוייבת למסור את תינוקה הקטן ולהעביר אותו בחזרה לארצה, מה שעשתה גם עם בנה בן החמש, ומה הסיבה שנגזר על ילדיה לגדול למעשה ללא אם.

איך שלא תהפכו את זה, לראות אמא שנקרעת מהתינוק שלה זה מראה שלא מחליק בגרון ומציף מחדש את השאלה: בשביל מה ואיך בעצם הגענו למצב שבו החברה הישראלית זקוקה לעובדים הזרים כאילו היא מחוברת אליהם באינפוזיה?

ואז אתה מסתכל על מה שהעובדים הזרים עושים, על הפעולות הסיזיפיות, ה-בוא נקרא לילד בשמו- דוחות, ומבין: עזבו אתכם שטויות, רובם המוחלט של הישראלים בחיים לא היו מוכנים לעשות את מה שהעובדים האלו עושים. אין מצב.

למה? כי זה מגעיל מדי. דוחה. כל כך לא אסתטי ובעיקר- לא ישראלי.

אנחנו אוהבים את העבודות שלנו יותר נוחות, רגועות, כאלו שיודעות לעבור מסך.

זה מה שחשבתי, עד שראיתי במניין של שחרית בשבת בבית הכנסת בפתח תקווה זוג אחים שסחבו כיסא גלגלים ועליו ישב אבא שלהם.

הסתכלתי עליהם כמהופנט: הם ניגבו לו את הזיעה ודאגו שהוא יישאר יבש. לאחר מכן הרימו לו את מסעד הרגליים בצורה שתהיה לנו נוחה ותמכו בו בכל צורה אפשרית. הרגשתי מחנק בגרון;

כמה אהבה. כמה רוך. כמה רגש. סוף סוף לא עוד סיטואציה של עובד זר שמוצא את עצמו מטפל וסועד אדם שזר לו רק בגלל חוקי הקפיטליזם והמעמדות שגורמים לו תמורת כסף לשחק את המשחק של 'אדונים ומשרתים' גם ב-2023.

הרגשתי שאני חייב להסב את תשומת הלב של הילד הבכור שלי שהיה לידי: "תראה", אמרתי לו, "תראה איזה כיבוד הורים מופלא!"

לאחר מכן ניגשתי אליהם. הייתי חייב. אמרתי להם שאני מתפעל מכיבוד ההורים שלהם. מהחיבוק שהם מעניקים לאבא המזדקן שלהם. שאני חושב שהם מקור השראה.

הם אמרו לי: "עזוב אותך שטויות. לא מקור השראה ולא נעליים. האבא הזה שלנו, אתה רואה אותו עכשיו שבר כלי, אבל הוא היה העוגן של החיים שלנו. חזק כמו פלדה. תמיד היה שם בשבילנו. תמיד רצה להעניק לנו את הכי טוב. אז מה, עכשיו כשהזדקן נעזוב אותו?".

שאלתי אותם אם הם מודעים לעובדה שהם עושים כאן עבודה 'של עובד זר': מסיעים. מנגבים. מרימים. כל העבודה השחורה. בלי הנחות.

"גם לאבא יש עובד זר. השבת הוא נסע. הציעו לנו כמה פתרונות כדי שזה לא ייפול עלינו. בסופו של דבר העדפנו לעשות את זה לבד. לתת לאבא את התחושה הטובה. הנעימה. אחרי כל השנים שהוא נתן לנו מגיע לו שנהיה שם בשבילו גם אם זה אומר לעשות כל מיני דברים שאנשים סולדים ונגעלים מהם".

ונזרקתי עשרים שנים לאחור לתקופה בה סבתא שלי ע"ה הייתה בשלהי החיים שלה. בשלב מסוים היא הייתה מתארחת שבת אצלנו ושבת אצל האחות של אמי, לסירוגין. אמי הייתה סועדת אותה מכל הבחינות ועושה עבודה מלאה 'של עובדת זרה'. אבל עד הסוף.

כבחור צעיר עמדתי והשתוממתי מגודל כיבוד ההורים שנתגלה למול עיניי בכל פעם מחדש:

מה, עד כדי כך? בלי הנחות? לעשות הכול?

אני זוכר שעמדתי וחשבתי לעצמי – איך אפשר בכלל להגיע לרמה כזו של כיבוד הורים? מה זכה הדור של ההורים שלי שהייתה לו המודעות ובעיקר היכולת להעפיל ולטפס למדרגות כאלו של הקרבה ואכפתיות, הכלה וכבוד להורים?

ביום שני בבוקר קפצתי לקניון הגדול בפתח תקווה וראיתי שם נערה אחת צעירה מאוד שצורחת על אמא שלה: "יאללה כבר את, אל תגידי לי מה לעשות!" (כמובן, שאני לא מכליל את שאר ילדי דור ה-Z שהם מתוקים, מקסימים ויש להם נשמה ענקית וגדולה. גם אותה נערה מן הסתם עשתה זאת מחוסר מודעות ולא מרוע).

הסתכלתי על אמא שלה שהחליפה צבעים והתביישה מול הגערות של בתה בקניון, וכל כך רציתי באותו רגע לחזור עם אותה נערה במכונת הזמן ולהראות לה איך אמא שלי כיבדה את אמא שלה ואיך נראה כיבוד הורים.

או בעצם, פשוט לקחת אותה איתי לתפילה במניין בשבת בבוקר, שתראה את זוג האחים מסיעים את אבא שלהם בכיסא הגלגלים. ואז הייתי אומר לה: "את רואה? ככה צריך לכבד הורים! בחיים אל תצעקי שוב על אמא שלך!".

(ראה תשפ"ג)