עמית קפלן צוויקלראיך מרגיש מטפל טראומה בתקופה הזו? איך מטפלים באנשים שחוו טראומה, כשאת בעצמך התמודדת מול טראומת עבר? ואיך סכנת ההתמכרות קשורה לכל העניין? שלושה מטפלי טראומה מספרים על הבחירה במקצוע, על הדרך להתגבר על שבר עמוק וכאוב ועל האשמה הרובצת בלב ואינה פוסקת.
יש רגעים בחיים שהאדמה מתפוררת לה בין כפות הרגליים. שהחיים משתנים להם מבלי היכר, והמציאות מטלטלת ומנערת אותנו מן המקום בו אחזנו. יש רגעים בחיים בהם השבר, הכאב והצער עולים על כל דמיון, והגוף מאותת בחוזקה שמשהו קשה וחזק מתחולל בתוכו. בנקודות אלו חשוב יותר מתמיד, לעצור ולהתבונן מהצד על הבחירות שעשינו, על החיים שבנינו, על התחושות והרגשות שמלווים אותנו. בצמתים אלו צריך גם לדעת להושיט את היד אל עבר מי שיוכל לאחוז בנו ולהוליך אותנו אל חוף מבטחים. לעיתים זה יהיה בן זוג, חבר או הורה, ולעיתים יהיה זה מטפל שיוכל להדריך אותנו איך לעבד את הקשיים ולהתגבר עליהם.
בקרב אזרחים רבים, מלחמת "חרבות ברזל" גורמת למשבר נפשי עמוק, אולי החמור בתולדות המדינה, ורבים נעזרים בשירותיו של איש מקצוע מתחום בריאות הנפש כדי להתמודד עם השבר, אולם המצב הקשה לא פוסח על המטפלים עצמם, שאף הם מתקשים לעכל את הזוועות. שלושה אנשי מקצוע מיוחדים פורשים את שעל ליבם בתקופה המורכבת שבה אנו נמצאים. הם חושפים את הקשיים שבדרך, את העבודה הנדרשת לעשות ואת התקווה לעתיד טוב יותר.
כוחה של המוזיקה
נפתלי אברמסון הוא בן 41. מאז ומתמיד נמשך לעולם הטיפול. ב-16 השנים האחרונות הנחה סדנאות קבוצתיות של גברים, ובחמש השנים האחרונות הוא מתמחה בטיפול בטראומה באופן רשמי. נפתלי מעיד שמאז ומתמיד הוא היה מלא ברגש ורצון לחיבורים. כבר כילד חיפש מרחב שבו יוכל להוציא לידי ביטוי את כל הרגש הטמון בתוכו, מאז שעלה לארץ בגיל 4, אך הוא לא מצא אפיק שכזה בקלות. זה, לדבריו, הוביל אותו לתחום הטיפולי. "הקליטה וההשתלבות בארץ לא היו כל כך מהירות. לא דיברתי את השפה ולא הבנתי מה עובר עליי. לקח לי זמן להתחבר, ולצערי לא היה שום תיווך מצד הצוות החינוכי. אני מאמין שהרבה מזה השפיע עליי בכל מיני צורות לבחור בטיפול כמקצוע. בשלב מסוים בחיים הבנתי שאני אוהב לעבור יחד עם עוד אנשים תהליך והלכתי ללמוד טיפול, פסיכותרפיה, טיפול זוגי ועשיתי גם התמחות בטיפול בטראומה".
אני עוזר לאנשים לעבור דרך מקומות כואבים ששווה להם לעבור דרכם, כי אז הם יצאו יותר חזקים ומחוברים לעצמם
נפתלי מאמין שיש קשר חזק ובלתי נפרד בין הגוף לנפש. זוהי הסיבה שעיקר עבודתו מתמקדת במאמץ משותף של ההיבטים הפיזי והרגשי יחדיו. הוא מסביר: "אני מאמין שיש קשר חזק בין הגוף לנפש, ולכן העבודה שלי בטראומה מתמקדת בעבודה רגשית חווייתית שכוללת גם עבודת גוף. הרעיון של הטיפול הוא להכניס את האדם לתוך החוויה. כשהמוח והגוף מעבדים יחד שהטראומה קרתה, אז מתחיל הריפוי בטראומה. כל עוד האדם נמצא בחלקיק של הכחשה תודעתית למה שבאמת עובר עליו – הטראומה נשארת באיזשהו אופן. מדובר בקושי עצום. ההכרה האמיתית בטראומה שכזו היא קשה, ולכן העבודה הטראומטית צריכה להיות לאט לאט, לפי רמת המוכנות של האדם. בלימודי הטיפול בטראומה לימדו אותנו שתמיד יש רגל אחת שדוחפת ורגל אחת שנשארת על הקרקע. כי אם המטפל דוחף יותר מדי מהר, הוא יכול לאבד את המטופל. אבל אם הוא לא מזיז אותו, שום דבר לא משתנה. צריך למצוא את האיזון הנכון".
בכובעו האחר שנפתלי חובש הוא גם מוזיקאי – הוא מופיע, שר ומנגן. הוא אף הוציא דיסקים שבהם שר מוזיקה יהודית. דרך המוזיקה, הוא טוען, הגוף מעבד ומתרפא. הוא מפרט: "יש הרבה דברים שעוזרים לעבד ולהתחבר לדבר שצריך להתחבר אליו, כמו מוזיקה. גם אם הדבר אליו אני צריך להתחבר הוא לא נעים, צריך לעשות את החיבור הזה כדי להתרפא. והדרך לכך היא באמצעות כלי שמאוד מדבר אליי, אז החיבור שלי אל הדבר שממנו אני חושש הוא יותר אפשרי. יש חיבור לאמנות, לטבע, לכתיבה יוצרת, למיינדפולנס, למדיטציות, ואפילו לאמבטיה חמה או למגע פיזי. כל אלו הן דרכים שעוזרות לשים את עצמי פנימה לתוך הדבר שעובר עליי".
נפתלי נשוי ולו ארבעה ילדים. על ההתמודדות שלו כאב לילדים קטנים, הוא משתף בגלוי: "כשהמצב הביטחוני התערער והמלחמה פרצה, הבנות שלי התחילו להתעורר בלילה. הן יחסית קטנות, ויש בהן פחד. לכל אבא יש איזשהו מנגנון טבעי שרוצה לתקן את מה שהן חוות או לעשות עם זה משהו, אבל אני לא ניסיתי לתקן את מה שהן חוות. הבנתי שהן עוברות משהו מאוד הגיוני ושהתגובה שלהן לגיטימית. צריך רק לעזור להן לעבור את זה. יש לי בת אחת שהייתה צריכה שאקשיב לה; בבת אחרת תמכתי דרך עבודה על נשימות ועבודה עם הגוף. אבל באף שלב בדרך, לא הורדתי להן את העניין. זה חשוב מאוד להבין שמה שאנחנו חווים עכשיו הוא מתאים לסיטואציה. רוב האנשים לא ייכנסו לפוסט-טראומה בעקבות המלחמה, למרות התקפי החרדה או הפאניקה שמתרחשים. הפוסט-טראומה חלה בעקבות הזנחה, בדידות וחוסר קבלה ועיבוד של מה שאדם עובר. כלומר, אם כל הזמן אנחנו מנסים להיאבק במה שקורה לנו, אז הסיכויים לפוסט-טראומה יגברו. אבל, אם אנחנו מבינים שאנחנו בני אדם, שלפעמים לא נמצאים במיטבנו ולעיתים גם במקומות מאוד נמוכים, אז אנחנו מכילים את זה ומקבלים עזרה ולאט לאט מטפסים למעלה. ברור שכאשר יש מציאות של חוסר תפקוד או רמה מסוימת של פסיכוזה, אז אנחנו נטפל. אך רובנו, ככל הנראה, לא נגיע לזה. אנחנו עוברים תקופה קשה, וצריך להכיל ולהיות בחמלה כלפי עצמנו".
עבודת ההתמודדות עם טראומה היא לא פשוטה ודורשת הרבה כוחות ומאמצים כדי להתמיד בה. נפתלי רואה דמיון רב בין כושר גופני לבין טיפול בטראומה. "אנחנו עושים כושר כי זה מיטיב לבריאות שלנו, למרות הכאבים הפיזיים שאנחנו חווים בעת ההתעמלות ולאחריה. הכאב הפיזי אחרי כושר שאני עושה, אם אני עושה אותו בהכוונה הנכונה, השרירים הללו שהופעלו יתחזקו ופחות יכאבו. הם יכאבו אומנם מאוד מאוד גם בפעם העשירית, אך אני עושה את זה כי זה מחזק, ואם עושים את זה בצורה הדרגתית ונכונה, הכאב מתחזק ואז מתחיל הריפוי והכאב הופך להיות אור. זה לא קל לקבל כאב כאדם מבוגר וכילד. זה שריר שצריך לאמץ אותו. אבל לכל אחד מאיתנו יש דברים שבאים עם יותר עבודה. בשביל זה באנו לעולם. אני לא חושב שהעבודה הזו אי פעם נגמרת".
מכורה לטיפול
ד"ר שירה סובול היא עובדת סוציאלית קלינית, חברת סגל ומרצה באוניברסיטת בר-אילן. בזמן הפנוי שנותר לה היא מטפלת ומדריכה מטפלים בקליניקה פרטית במרכז הארץ. כיום היא חוקרת את תחום החרדות וההתמכרויות, ומכשירה אנשי מקצוע רבים בתחום של מניעה וטיפול בהתמכרות בקרב נוער. המושאים להתמכרות הם רבים ומגוונים: יש אנשים המכורים לחומרים כמו קנאביס, אלכוהול, משככי כאבים, ויש המכורים להתנהגויות כמו קניות, הימורים וצפייה ממושכת במסכים.
על הבחירה שלה במקצוע הטיפול בטראומה ובהתמכרויות היא מסבירה בפשטות: "מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי לעולמות הטיפול. אבא שלי היה פסיכולוג קליני, וממנו ינקתי הרבה השראה ומודל לחיקוי. לתחום ההתמכרויות הגעתי ממש במקרה, ומאז אפשר לומר ש'התמכרתי'. כל מי שמטפל בהתמכרות חייב להיות מומחה גם בטיפול בטראומה והפוך, שכן טראומה והתמכרויות הולכות יד ביד. בקרב מתמודדים עם פוסט-טראומה הסיכון להתמכרות הוא כ-40 אחוז, ויש קושי גדול להחזיק את החוויה הטראומטית והרגשות הנלווים אליה, שמביאים לחיפוש אחרי דרכים אחרות לטשטוש ולשיכוך הכאב. השימוש הוא מנגנון ההגנה שעוזר לגוף להתמודד עם המצב בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הוא עלול לגרום להתמכרות קשה".
הנושא של טראומה והתמכרויות רלוונטי לימים אלו יותר מאי פעם. כשהמדינה סוערת מהמצב הביטחוני, יש צורך גדול להעלות את המודעות לנושא ההתמכרות שעלול לצוף. ד"ר שירה מנמקת: "בימים קשים אלו אנו חשופים לזוועות, שהשכל והנפש מתקשים להכיל ולעכל אותן. רבים ממטופליי משתפים כי הם מנסים בכל דרך להימנע מלתת לרעשים, למחשבות ולתמונות לחדור פנימה. השימוש בהתמכרות שעולה בהרבה מן המקרים מספק מענה מרגיע, שמווסת את המידע והזוועות הבלתי ניתנים לעיכול, שכולנו נאלצים לצרוך בימים אלו. ככל שרמת הסטרס והחרדה שלנו גבוהים יותר, כך נבקש הרגעה מיידית ויעילה יותר. חשוב לי לומר כי מדובר בהתנהגות נורמלית לחלוטין למצב שהוא לא נורמלי".
טראומה והתמכרויות הולכות יד ביד. בקרב מתמודדים עם פוסט-טראומה הסיכון להתמכרות הוא כ-40%
בתקופה הנוכחית נרשמת עלייה בהיקף ההתמכרות בקרב אזרחים. נתונים אלו לא מפתיעים את ד"ר שירה, שלפיה זוהי תוצאה לגיטימית וישירה מהתמודדות עם הטראומה שחווינו. היא מסבירה: "אני רואה היום עלייה בשימוש בחומרים ממכרים, כמו שקורה לרוב בתקופות טראומטיות. אני חושבת שצריכה להיות מודעות למצבם של מתבגרים כיום. בני הנוער נחשפו לסרטונים שעלולים להותיר בהם צלקות ממושכות וגם, בדומה לקורונה, השגרה שלהם שוב השתבשה והם הופכים את הלילה ליום – דבר שמשפיע בצורה ניכרת על אורח החיים שלהם. היות שזו תקופה מסכנת מאוד בהקשר של שימוש, ההורים צריכים להיות בתשומת לב רבה לילדים. מומלץ להגביל את החשיפה לתכנים מטרידים, לשוחח איתם על התחושות והרגשות שלהם, ליצור שגרה בתקופה הנוכחית ולעודד אותם לעשייה ולהתנדבות".
למרות החששות מהתמכרות כתוצאה מההתמודדות עם הטראומה והמצב הביטחוני הקשה, ד"ר שירה מרגיעה שרוב האוכלוסייה לא תגיע למקום של התמכרות. היא מנמקת: "ידוע שבמלחמת וייטנאם, מחצית מהחיילים האמריקאיים שהשתתפו בלחימה התנסו בשימוש בסמים. הציפייה הייתה שבתום המלחמה אמריקה תוצף בחיילים מכורים. אבל, באופן מפתיע, רק כ-20 אחוזים מהחיילים נשארו עם ההרגל הקבוע ופיתחו התמכרות. מכאן, שלרובנו הגדול אין מה לדאוג כלל. עם חלוף התקופה הטראומטית והקשה, אנחנו גם נפסיק מהתנהגות צריכת היתר שלנו. אולם, חלקנו ימשיך את ההתנהגות של צריכת היתר מעבר לתקופה הנוכחית, ואז כבר יהיה מדובר בשימוש מוגבר ובסכנת התמכרות".
ממטופלת למטפלת
מלאני לנדאו היא מטפלת זוגית ומשפחתית, ומטפלת גם במטופלים שמתמודדים עם טראומה. לפני כחמש שנים התמודדה מלאני עם טראומה גדולה שפרצה לחייה ושינתה אותם מן היסוד. בעקבות פרידה קשה שעברה, היא החלה להתמכר לחומרים מסוכנים, שכיסו על טראומה מורכבת שחוותה. היא משתפת: "התקופה הכי קשה שעברתי הייתה כאשר התגרשתי. בתקופה הזו הבנתי שהייתי מכורה למערכת יחסים מבלי ששמתי לב לזה. הרגשתי כמו בתוך חור שחור וגדול שבולע אותי, שהאדמה מתפרקת תחתיי. יש בתחושה הזו דמיון לתהליכי גמילה מהתמכרות או דפוס התנהגות תלותי, שנבנים כהגנה לכאב הראשוני הזה. כחלק מהבריחה מהטראומה שחוויתי, היו לי כמה ניסיונות עם חומרים משני תודעה וזה אפשר לי להוציא הרבה שכבות של פחד ואימה שהרגשתי חזק בגוף. לאחר הגירושין, הבנתי שאני צריכה עזרה והלכתי לטפל באותה הטראומה. בתקופה הזו הבנתי איך הדפוסים שבהם בחרתי השפיעו על חיי, וגם איך הכחשתי אותם באופן כל כך עמוק והאשמתי אחרים במצב שבו הייתי. בגלל שהמיקוד שלי היה באחרים, לא שמתי לב כמה חרדה הייתה לי. לא ידעתי איך לקחת אחריות מלאה על חיי, ועם הטיפול קיבלתי כלים שעזרו לי להתגבר על הטראומה ולטפל בעצמי בתחום הרגשי. הבנתי שאף אחד לא חייב לי כלום – לא בן הזוג, לא הילדים וגם לא ההורים שלי".
מלאני מרגישה כיום שיכולת ההבנה שלה את המורכבות של המטופלים המתמודדים בטראומה היא גדולה יותר, בעקבות החוויה האישית שלה. היום היא מצליחה להבין טוב יותר את מקומם של המטופלים, וזה מסייע לה בטיפול בהם. "היות שחוויתי דברים בגופי, קשים אך חזקים ועוצמתיים, אני מבינה בצורה עמוקה יותר את המטופלים שלי. יש לי כבוד ואמונה בהם וביכולת שלהם לצלוח את המשבר שאותו הם חווים. לא לכל אחד יש את אותה הטראומה, וחשוב לדעת שיש סוגים שונים לטראומה. יש טראומה שנובעת ממקרים של שיתוק שהגוף עבר, ויש טראומה התפתחותית שנובעת ממערכות יחסים ראשוניות ולא בריאות – מערכות יחסים לא תקינות שבין הורים לילדים. הטראומה גורמת לעיתים קרובות לתחושת בדידות ולחוסר אונים. הגוף, אומנם, יודע איך לשמור עלינו, אך לפעמים נוצרת בעיה שהתוצאות וההשפעות של הטראומה עדיין נוכחות וקשה לגדול איתן ולהשתחרר מהן. לכן, אין דרך אחת לטיפול בטראומה. אין זמן מוקצב ליכולת להירפא ממנה. כל אדם הוא אינדיווידואלי".
אפשר להתגבר על טראומה. זה דורש עבודה וסבלנות, אך אפשר להשתחרר מכבלי העבר
מלאני נמצאת היום במקום אחר. היא מקבלת עשרות מטופלים וממשיכה לעבוד יחד איתם על יצירת חיים טובים יותר וטיפול בכאבים שמוחזקים בהם. היא נותנת תקווה גדולה להשתקמות ממשבר עמוק. "אפשר להתגבר על טראומה. זה דורש עבודה וסבלנות, אך אפשר להשתחרר מכבלי העבר. בכל פעם שאנחנו שומרים על גבול ובכל פעם שאנחנו מוצאים את המקום לפעול מתוך בחירה ועוצמה, שם מתרחש ריפוי. זהו מסע של אחריות ומודעות עצמית, ולימוד בלתי פוסק על עצמנו. לימוד על איך לגעת במציאות ולעבד אותה, אבל בלי ליפול לתוך הצפות יתר ו/או התעלמות והימנעות. חשוב מאוד לשמוע את הקולות מבפנים שמציקים לנו, ובעקבות זאת לעשות סדר פנימי עם כל החלקים שבנו. חשוב להבין שיש לכל חלק תפקיד חשוב, ובכל זאת, לא לתת לקול אחד לנהל אותנו".
אומנם עיסוקה בעיקר בנפש, אך מלאני מדגישה גם את חשיבות הגוף: "מאוד חשוב להתייחס לגוף. יש קשר חזק בין הגוף לנפש, וברגע שאני מטפלת בגוף, גם הנפש מתחילה להירפא ולהפך. חשוב מאוד לטפל בצרכים בסיסיים של אוכל ושינה. גם קרבה פיזית וחיבור לגוף הם חשובים. באופן כללי, להזיז את הגוף זהו דבר מאוד בריא, ובשילוב של עבודה מחשבתית ועיבוד נכון של המציאות, מתקיים תהליך חשוב ונכון. צריך לחזור לכאן ועכשיו, להתבונן איך המחשבות שלנו יכולות לגרור אותנו חזרה למקום לא טוב – ולבחור אחרת".
מה אתם יכולים לשתף על מטופלים שלכם שפונו מהדרום או היו עדים למתקפה בשבת השחורה?
שירה: "לאחרונה פנו אליי הורים שהבן שלהם ניצל מהטבח במסיבה בנובה, כדי להתייעץ. כפי הנראה, הוא היה עד למראות קשים סביבו ומאז הוא מסתגר בחדרו. בימים האחרונים גילו ההורים שהוא מהמר באינטרנט ומפסיד הרבה מאוד כסף. בהמשך התברר להם שהוא החל לעשן קנאביס. ההורים פנו אליי לעזרה מתוך חרדה גדולה על הבן שלהם ומתוך תחושת חוסר אונים. בהדרכה שעשיתי איתם, הכוונתי אותם כיצד לגשת אל בנם ברגישות ולשוחח איתו ואיך לסייע לו לשתף מהמתחולל בתוכו מבלי שיחווה זאת כאקט חודרני. כיוונתי אותם באופן מעשי איך לסייע לו באופן מוכוון ורגיש למצב שבו הוא נמצא ואיך להיות שם עבורו, להשתהות עימו בכאב ולשוחח איתו על חלופות מעשיות במקום שימוש בקנאביס ובהימורים כדי להתמודד עם המצב הנפשי הלא פשוט".
נפתלי: "יש מכנה משותף גדול ששמתי לב בקרב הניצולים והמפונים מהדרום, והוא עניין האשמה. כולם מספרים על האשמה שמחלחלת בתוכם – על שלא עשו מספיק, שלא נשארו, שלא הצילו, שעזבו ועוד ועוד. ולאשמה הזו אין סוף. האשמה מחברת אותנו החוצה מחוץ לעצמנו אל החברה, ובאופן לא מודע יוצרת השוואה. כשאדם נמצא בתוך ההשוואה הזו, אין לזה סוף. יש משפט חשוב שאמר ג'ורדן פיטרסון שהולך איתי והוא: 'ההשוואה היחידה שאני יכול לעשות היא אל האני של אתמול'. כל השוואה שפוזלת למקומות אחרים מובילה לאשמה, ובאיזשהו אופן זה פחות קל מאשר לפגוש את הכאב של מה שאני עושה, ולכן זה מאפשר לי לברוח למקומות פשוטים יותר וכואבים פחות. אבל כשהאנשים האלו יושבים אצלי בטיפול ומחליפים את האשמה בחוויה שלהם, ומרגישים בטוחים שמשהו עוזר להם, אז הם מצליחים להתעסק בכאב וזה מה שמשחרר אותם יותר. זו המטרה שלי בטיפול. אני עוזר לאנשים להיכנס פנימה, לעבור דרך מקומות כואבים ששווה להם לעבור דרכם, כי אז הם יצאו יותר חזקים ויותר מחוברים לעצמם ולכוחות שבהם".
*****
היום, יותר מתמיד, אנו צריכים לשמור על חמלה והכלה, בעיקר כלפי עצמנו. הן כבודדים והן כחברה וכמדינה. חווינו משבר תהומי שקשה לשאת אותו, שקשה להכיל אותו, שקשה להתאושש ממנו. אך, שלושת המטפלים המיוחדים שלעיל שופכים אור בתוך החושך הגדול. הם מוכיחים יותר מתמיד שניתן לגבור ולהתרומם מעל כל מכשול. שבאמצעות עבודה נכונה ועיקשת, באמצעות הקשבה והבנה, ניתן לקום גם מעפר דל. הם מראים שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, לעד יהיה פתח. לעד תהיה תקווה.
