הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)מדי שנה אנו ממתינים לחורף גשום ומצפים לחודש פברואר, שהוא זמן פריחת הכלניות בשדות הנגב המערבי. אחד החניונים היפים בעונה הזו הוא חניון רעים, שמתמלא בפריחה אדומה ססגונית של כלניות. שם, למרגלות מצוק הכורכר, מתפתל נחל גרר. לצערנו, במקום הזה נשפך בשמחת תורה האחרון דם של נערות ונערים המסולאים בפז, על ידי רוצחים עלובים, שטניים ורשעים.
יצחק אבינו ישב באותו אזור, בנחל גרר. לאחר שצבר רכוש רב החלו הפלישתים ללטוש עיניים ברכושו ולקנא בו. בתוך תקופה קצרה הקנאה הביאה להתנכלות כלפי יצחק, והפלישתים סתמו את הבארות שנחפרו בימי אברהם. לבסוף מגרש אבימלך את יצחק מאחוזתו: "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". אולם, לאחר זמן ביקש אבימלך להתפייס עם יצחק, ועל כך תמה יצחק: "… מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם". תירוצים לא היו חסרים, אבל סיבת גירושו של יצחק מהדהדת לדורות: "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". מסביר המדרש: "אמר לו: כל עצמות שעצמת, לא ממנו היו לך?! לשעבר היה לך כבש אחד, עכשיו יש לך כבשים הרבה" (בראשית רבא סד,ז). הפלישתים סברו שמקור העושר של יצחק הוא ממקורות מחייתם. יצחק השכיל להבין והלך לחפור בורות באדמות הפקר אחרות, אולם הפלישתים המשיכו לרדוף את יצחק באומרם "לָנוּ הַמָּיִם".
"לֵךְ מֵעִמָּנוּ" זו טענה אנטישמית, שנטענה כלפי הגטו היהודי בדורות רבים. כאשר יהודים הגיעו להישגים כלכליים, התייחסו לכך הגויים בקנאה גדולה. דווקא כאשר 'נטע זר' מתעשר יוצא קצפם של בעלי הבית – הגויים.
קנאה מסוג זה היא תמרור אזהרה ליהודי חו"ל. הקריאה "לך מעמנו", שהחלה בימיו של אבימלך והמשיכה אצל פרעה בארץ מצרים וכן בדורות מאוחרים יותר, הביאה יהודים רבים למסקנה שמקומם בארץ ישראל. גם אם בימים אלו לא שומעים במפורש את הקריאה, ראוי להאמין שהיא נאמרת באופן סמוי. בימים האחרונים האנטישמיות גואה גם במדינות שיהודים עד כה חיו בהן בשלווה. לא ניתן לנתק בין האירועים בארץ למתרחש בחו"ל. הזיקה בין ארץ ישראל לגולה הולכת ומתעצמת, ועלינו להתפלל לשלומם של יהודי התפוצות ולחשוב על קליטתם בארץ.
לֵךְ מֵעִמָּנוּ זו טענה אנטישמית, שנטענת כלפי הגטו היהודי במשך דורות רבים – מימי אבימלך, דרך פרעה במצרים ועד היום
אולם, התבוננות בפרשת אבימלך ויצחק מעוררת חשיבה מזווית נוספת: חבל גרר דאז הוא חבל עזה והעוטף של היום. לאחר עקירת גוש קטיף בנינו בתים מחוץ לתחומי עזה, ועדיין נורו טילים לתוך ישראל. העדפנו לאמץ את מדיניות ההבלגה, וחשבנו שיום יבוא ונחיה בשכנות טובה. שני עשורים של הכלה והבלגה הסיחו את דעתנו, ופירשנו את המציאות בצורה מוטעית. נכון להיזכר בל"ג בעומר של שנת 1956. באותו היום נרצח רועי רוטברג ז"ל, בחור יפה תואר, גיבור ששמר במסירות על שדות נחל עוז ונרצח באכזריות על ידי רוצחים שפלים, והוא בן 21. משה דיין ספד לרועי הספד מרגש, ודומה שהספדו של דיין מתאים למאות האנשים ונשים, בחורים ובחורות, שנרצחו באותה שבת:
"…לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו. הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו, חייבים אנו להיות בוקר וערב מזוינים וערוכים".
דבריו של דיין נכנסים אל הלב של כולנו, תוכחה גלויה כלפי החברה הישראלית: אשמים אנחנו. מפרשתנו נלמד שאין קץ לרדיפתנו, גם אם נחפור בארות במקומות אחרים. עלינו להיות נחושים ולהילחם על אחיזתנו בארץ.
