שירה סגלקליניקות, מסעדות וחנויות – בימים אלה בעלי עסקים עצמאיים מכל הסוגים סופגים מכה קשה בכיס ודואגים מאי יציבות כלכלית חמורה. שתי בעלות עסק עצמאי מתארות את השינוי הדרמטי בלו"ז, משתפות בתחושות הקשות בעקבות המלחמה – ומאמינות שהעסק יחזור לאיתנו. וגם: עצות פרקטיות מיועץ עסקי איך להפיק את המרב בתקופה הזאת
עבר יותר מחודש מאז המלחמה, וללא ספק היא שיבשה את סדר היום של כולנו. כל אחד מאיתנו נפגע ונחבל בצורה מסוימת. בין האנשים שנפגעו כלכלית נמצאים בעלי עסקים עצמאיים, אשר מתחילת המלחמה מצאו את עצמם ללא עבודה וללא הכנסה. אני פוגשת שתי בעלות עסק עצמאיות, אשר משתפות אותי שהן נאלצות להישאר עם יומן ריק ללא לקוחות ולבטל פגישות, וכתוצאה מכך תחושת אי ודאות כלכלית מנקרת בהן תדיר.
יחד עם זאת, לצד ההרגשה כי השמיים נצבעו באפור, יש מי מהן שהצליחה לעשות הלימון לימונדה, להתנדב ולהתעסק בעשייה למען החברה או להמשיך להרים את העסק על ידי יצירה ופרסום תכנים הרלוונטיים לתקופה, גם אם לא יהיה רווחי כלכלי כעת. הקשיים וההתמודדויות עדיין שם, ובכל זאת הן אופטימיות ומאמינות בטוב שעוד יגיע.
יש לנו זכות להתלונן
דסי פפרמן (43) נשואה בשנית ואם לשלושה, ומתגוררת בקרני שומרון. לפני 3 שנים התפטרה ממשרת ההוראה שבה עבדה במשך 12 שנים, והחלה דרך חדשה כעצמאית. היא פתחה עסק רשמי כמרצה, מטפלת רוחנית, סופרת, מנחת סדנאות ליצירת זוגיות. כמו כן, כתבה ספר בשם 'רחמנא', המשמש מדריך לטיפול עצמי. טרם המלחמה היא הייתה עסוקה בכתיבת ספרה השני, 'ל"ב שיעורים ליצירת זוגיות', אך מתחילת המלחמה ההליך נתקע מכיוון שלדבריה היא לא הצליחה לכתוב.
"הלב שלי לא היה שם. האובדן וההלם מהמלחמה קשים מנשוא. אם להודות על האמת, לא הצלחתי לתפקד, לקחתי את זה מאוד קשה, ולא היו לי כוחות נפש להתעסק בזה. זאת תקופה שאני לא זוכרת כמותה. אני גדלתי בירושלים, וגם שם היו פיגועים מאוד קשים, אך דבר כזה עוד לא חוויתי", היא אומרת בכאב.
בימים שבשגרה, דסי מטפלת רוחנית בשיטה שעובדת דרך התת מודע. אנשים מגיעים אליה בעיתות משבר, כאשר הם מתמודדים עם בעיה רגשית, רפואית או נפשית מסוימת ומרגישים תקיעות בחיים. באמצעות סדרה של שאלות הם מבינים את שורש התקיעות ומקבלים תשובות דרך התת מודע. דסי מסבירה כי מטרת הטיפול היא להבין מה למדנו מהשיעור, אילו כישורים יש לנו בזכותו ואילו כלים נוכל לקחת איתנו להמשך הדרך.
המלחמה שיבשה לדסי את העבודה: אנשים פחות הגיעו לקבל עזרה והיומן נותר ריק, וגם היא עצמה הרגישה שאין לה פניות נפשית לכך והיא לא מצליחה לתפקד נוכח המצב.
"בחודש האחרון יש אצלי ירידה משמעותית באנשים שפונים לקבל עזרה. בנוסף, באופן טבעי הרבה אנשים נאלצו לבטל מכל מיני סיבות, למשל הרגישו שלא מסוגלים לטפל בעצמם כרגע או שהשתנה להם הלו"ז. גם אני אישית הרגשתי שאין לי כוחות לטפל באנשים. זה מוטט אותי נפשית, גם אם לכאורה לא הייתה לי סיבה משמעותית, מכיוון שאני לא מכירה אישית מישהו שנרצח או נחטף. בכל זאת, אני מרגישה באבל, שאין לי כוחות. לא קל להודות בזה, אבל לא תפקדתי בשבועות האחרונים: רזיתי מאוד, לא הצלחתי להירדם בלילה והייתי בתחושה של חוסר מעש בשל המצב".
אם אתה מאמין בנבואות פורענות, אתה חייב להאמין גם בנבואות נחמה
אני שואלת את דסי אם למרות התחושות הקשות והעובדה שאנחנו יותר מחודש במצב מלחמה, היא הצליחה למצוא ולעשות משהו כדי למלא את החלל, והיא משיבה: "אני לא יכולה להגיד שמצאתי נוסחה. ראיתי הצעות במדיה החברתית להצטרף למפגש זום שעוסק באיך להרים את עצמנו בתקופה הזאת, אולם אליי זה לא דיבר. הרגשתי שאני רק רוצה זמן לעצמי ולא להתרכז בעסק. בימים האחרונים אני מתחילה להתאושש וגם מטופלים מתחילים לחזור אליי לטיפול".
את מרגישה לפעמים שאין לך זכות להתלונן כי יש אנשים שסובלים יותר?
"באופי שלי אני פחות אדם שמתלונן, אז אני אנסח את השאלה שלך אחרת: 'האם יש לי זכות שהחיים שלי ייעצרו למרות שלא קרה לי כלום'? כן. אני מודה לה' שאני לא סובלת כרגע ולא צריכה לדאוג לאף אחד ולדעת איפה הוא נמצא, אבל האם יש לי זכות להתרסק? ודאי שיש לי. אומנם אני לא מכירה אישית את האחים שלי שפצועים, שנהרגו או שנחטפו לעזה, אולם הם עדיין המשפחה שלי, העם שלי והמדינה שלי, ועל כך יש לי זכות לעצור את החיים שלי. בנוסף, אני מאמינה בלתת מקום וכבוד לרגשות שלי, ואם זה מה שאני מרגישה עכשיו זה בסדר. אין לאף אחד זכות בעולם להגיד לנו מה מתאים ומה לא מתאים. מה שקרה, קרה לכולנו, מי יותר ומי פחות, אבל כולנו חלק מזה, עצוב ככל שיהיה".
חרף הקשיים בעבודה שמזמנת המלחמה, דסי לא מעוניינת לחזור להיות שכירה. "החיים כעצמאית נכונים לי מאוד, אחרי שנים שהרגשתי שאני עבד במערכות שונות. זה שיש קושי לא אומר שפורשים, זאת תקופה והיא תעבור. כשפותחים עסק צריך לקחת בחשבון שיהיו נסיגות ולהתארגן לחודשים שבהם יש פחות פרנסה, כמו בחגים. אני חושבת שאם אדם מתוכנן כראוי, אין סיבה שזה מה שיגרום לו להתרסק. אני מאמינה שיהיה טוב. החיים הם ירידה ועלייה, ואם בעל עסק עצמאי לא לוקח בחשבון את הרגרסיות, אז הוא לא יכול לקחת בחשבון את העליות. זה כמו שתינוק נופל בתחילת דרכו ולעולם לא חושב להפסיק לנסות ללכת. התרסקתי כל כך הרבה פעמים בחיים. אם כל פעם הייתי פורשת, איפה הייתי היום?".
למלא את החלל
הילה אטלס-מזור (43) נשואה ואם לשלושה, ומתגוררת בכפר סירקין. היא מטפלת רב-תחומית במגע בהתמחות בעיסוי, ברפלקסולוגיה ובקרניו-סקראל 16 שנה, ובעלת קליניקה פרטית. אנשים מגיעים להילה מתוך מטרה לאזן ולהרגיע את הגוף ואת הנפש, למנוע התפרצות או הישנות של מחלות וכאבים, ולדבריה בקליניקה היא מעניקה ללקוחות כוחות מחודשים ואנרגיה להמשך השבוע. יש מי שמגיע מדי חודש ויש המגיעים באופן קבוע בכל שבוע – כל אחד על פי היכולות והצרכים שלו.
בעקבות המתיחות הביטחונית היומן של הילה התרוקן לחלוטין, משום שכל הלקוחות ביטלו את הטיפולים. לפני המלחמה היו לה 15 טיפולים בממוצע בשבוע, ואילו בחודש האחרון היו לה 15 טיפולים בסך הכל. הילה מתארת את עצמה כאדם שלא יודע לנוח ולעצור. אחרי כמה רגעים קשים, במקום לשקוע בעצבות וב'דאון' בשל חוסר עבודה – היא ניצלה את הזמן שהתפנה לה לצורך התנדבות ועשייה בקהילה שלה, בכפר סירקין:
"התחושות שלי מהמלחמה משתנות מיום ליום. ביום הראשון הייתי קפואה, תפקדתי על אוטומט למען הילדים שלי. למחרת התחלתי להבין קצת את גודל האסון, ולקחתי על עצמי יחד עם שותפה לדרך את הטיפול בנוער והצעירים אצלנו במושב. ידעתי שאני לא יכולה לשבת בחוסר מעש, אז יחד ריכזנו את הנוער לימי התרמה. דאגנו לשנע כל דבר לאן שביקשו, חברנו לארגונים שונים שניידו ציוד למפונים ולחיילים, וכן ארגנו אירוח למפונים פה במושב. לא היה לי רגע דל".
בשלב מסוים הייתה רגיעה קלה מהתרומות, והילדים שלה חזרו ללימודים באופן מקוון. כעצמאית הנמצאת בבית בתקופה הזאת, היא מסייעת לילדיה בארגון המערכת והלימודים. במקביל לכך, החלה לקבל טלפונים בודדים ממטופלים הזקוקים לה. הילה חזרה לקליניקה, אך רוב המטופלים לא חזרו לטיפול.
אני מבקשת מהילה לחזור אחורה ולשתף אותי בתחושת האי ודאות שחוותה בתחילת המלחמה, ואם עודנה מרגישה אותה כעת. והיא משיבה: "אני עדיין נמצאת באותה התחושה. בהתחלה הכל היה בסימן שאלה אחד גדול, כי שום דבר לא היה כמו לפני השבת השחורה: לא המסגרות של הילדים, לא העבודה שלי וגם לא העבודה של בעלי. התחושה הייתה שכל שעה ההנחיות והמשימות משתנות. היום קצת יותר טוב, אבל עדיין שום דבר לא ברור. הילדים אומנם חזרו למסגרות, אבל באופן חלקי, ועד למוצאי שבת אני לא בטוחה באילו ימים אני פנויה לעבוד ובאילו ימים אני עם הילדים. כאמור, יש לי שלושה ילדים, אז צריך לעשות הצלבות ביניהם. כמוני, גם המטופלים שלי, כך שכל הטיפולים (המעט שנשארו) נקבעים ברגע האחרון או מבוטלים ברגע האחרון".
בזכות המפגשים בקהילה מצאתי את הכוחות הפנימיים לחזור לטפל
למרות המצב המתסכל, להילה יש 'עוגנים' שעוזרים לה לעבור את היום ומעניקים לה כוחות: משפחתה ו'עצמאית' – קהילת נשים המקדמות אחת את רעותה בפן העסקי ובפן האישי. "אני אדם של מגע, ובעלי והילדים יודעים שכל פעם שעוברים לידי זוכים לחיבוק, כי חייבים להיות פה אחד בשביל השני. הבת שלי קוראת לזה 'חיבוק טעינה'. בנוסף, כבר כמעט 8 שנים שאני חברה ב'עצמאית'. מדהים לראות איך כל פעם מחדש העומדות בראש הארגון מתאימות את המפגשים לתקופה בהקשבה וברגישות. למשל, בתקופת הקורונה הפכנו תוך מספר ימים מארגון עם מפגשים פרונטליים במאה אחוז לארגון עם מפגשים דיגיטליים במאה אחוז. החודש, תוך יומיים, שונו כל המפגשים לתמיכה ועזרה אחת לשנייה, מפגשי העשרה והעצמה, וכן הדרכות עסקיות שמניעות לפעולה. בזכות המפגשים האלו מצאתי את הכוחות הפנימיים לחזור לטפל".
איך לדעתכן יכולה הממשלה לסייע לבעלי עסקים עצמאיים?
הילה: "לעצור או להוריד משמעותית את המיסים ולהקל כמה שניתן. לתת לנו 'אוויר לנשימה'".
דסי: "אני קוראת למשרד האוצר לעשות מעשה כי אם הכלכלה לא תנוע, אנשים לא יצליחו לאפשר לעצמם את הבסיסי ביותר. אומנם אנשים ימצאו פתרונות, אבל המחירים יהיו כבדים. לאנשים קשה במצב הנוכחי, וצריך לעשות את המקסימום כדי לא להקשות עליהם יותר".
אתן מצליחות למצוא את הטוב ולראות את האור למרות הקושי והכאב?
דסי: "אני סומכת על הבורא שאנחנו נראה את הסוף של זה בקרוב. מאמינה שנחזור ויהיה טוב, אבל לא מרגישה שיש לי את הזכות להגיד את זה לאף אחד, מהסיבה הפשוטה שאני לא בנעליים שלהם. יש כאן שיעור קולקטיבי שיכאב לכולנו, אולם אם אתה מאמין בנבואות פורענות, אתה חייב להאמין גם בנבואות נחמה. אני לא יודעת את הדרך, אבל אין לי ספק שתגיעה הנחמה ויהיה בסדר".
הילה:" כל השנה האחרונה חזרתי על המשפט 'בסוף יהיה טוב, חייב להיות, אחרי כל הקושי שיש עכשיו'. אני מאמינה באנשים ובטוב שלהם, אני יודעת שהעם שלנו יודע לחבק ולעטוף. כואב לי ועצוב לי עכשיו, אני לא ישנה טוב בלילה, מכיוון שכל המחשבות והתמונות הנוראיות רצות לי בראש, אולם אני זוכרת שבבוקר השמש שוב תזרח ויש לי ילדים לגדל ולאהוב. אין לי ספק שבסוף יהיה יותר טוב".
****
לאור המצב העגום של בעלי העסקים העצמאיים, אני מחליטה לשאול בעצת חכמים ונפגשת עם איש מקצוע המלווה אנשי עסקיים עצמאיים להגדלת הכנסות – הרב ד"ר עמית הולנדר מלווה בעלי עסקים קטנים להגדלת הכנסות. הוא מסביר כיצד בעלי עסקים עצמאיים יכולים להפיק את המרב מהמציאות הלא פשוטה שאנו שרויים בה, נותן כלים פרקטיים ויישומיים למקרה שהמלחמה תימשך עוד זמן רב, וכן מספק עצות לבעלי עסק עצמאיים המרגישים אבודים. בעבודתו הוא מתבסס על שלושה יסודות: ראשית, בחירת אסטרטגיה מתאימה כדי לבנות עסק מוצלח שגם מביא לידי ביטוי את הכישרונות של בעל העסק; שנית, בניית פרוטוקולים לתנועה של לקוחות בערוצי השיווק המותאמים לסגנון העסק; ואחרון, ליווי יד ביד בשירות לקוחות, בניהול העסק, בשיווק ובמכירות, שמביא את בעל העסק לתוצאות בדרך שתתאים לו גם אחרי תקופת הליווי.
כאבי גדילה
"בתקופה הזאת בעלי העסקים מתחלקים לשלוש קטגוריות", מסביר הרב ד"ר הולנדר. "קטגוריה ראשונה אלו המנוטרלים. הם מגויסים לטובת המלחמה, בחזית או בעורף, כלוחמים או כהורים המגינים על ילדיהם. הם היו רוצים לפעול כרגע, אבל לא מתאפשר להם; הקטגוריה השנייה היא הקפואים. אין להם קושי אובייקטיבי לפעול מבחינת זמן או כשירות נפשית, אלא שהפרשנות שהם מעניקים לעצמם, למוצרים שלהם או לשוק – היא פרשנות שלפיה אין שום דרך לשווק או למכור בתקופה הזאת; הקטגוריה השלישית היא המאפשרים. אלו יזמים פרו-אקטיביים שלא מקבלים 'נסיבות' כהגבלות שמשתקות אותם. להפך, הם בחיפוש מתמיד לזיהוי לקוחות שכן צריכים אותם עכשיו, להתאמת מוצרים שרלוונטיים כרגע ולפעילות שיווקית שמתאפשרת חרף הנסיבות".
מה היית מציע לבעלי עסק עצמאיים לעשות כדי להפיק את המרב מהתקופה הזאת?
"אומנם המשבר כואב, אבל זה חלק מהגדילה שלנו כבני אדם וכבעלי עסקים. יש עסקים שיוכלו להגדיל את מחזור ההכנסה שלהם, כי תהיה להם הגמישות להציע לשוק בדיוק מה שהוא רוצה לקנות עכשיו. אני ממליץ לחזור לדברים הבסיסיים של מחקר שוק ואפיון הלקוח בתקופה זו. לדוגמה, ייעצתי ללקוח שלי בתחום התיווך להציע את שירותו לבעלי דירות שגויסו למילואים ולא פנויים כרגע להשכרת או למכירת הדירה שלהם. בתקופה זו אנשים רוצים להיות יותר מעודכנים במה שקורה, ולכן נמצאים יותר במסכים וברשתות החברתיות. זו הזדמנות עבור בעלי עסקים מבוססי מומחיות לפתח קהילה עוקבת ולומדת שתהווה הבסיס לקהילה הרוכשת.
"בנוסף, תקופה כזאת מתאימה גם ליישום פרויקטים שנדחו מפאת קוצר הזמן בשגרה, כמו פיתוח מוצרים למעגל הלקוחות, הבנת קהלים חדשים והכנת תשתיות שיווקיות, כגון: כתיבת מדריך דיגיטלי וסדרת מסרים, למידה והטמעה של ערוצי שיווק שלא פעילים כרגע, ושיפור מיומנויות מקצועיות או עסקיות כמו כתיבה שיווקית ומכירות. אבל הנקודה הכי חשובה בעיניי היא לא לקפוא במקום – ליזום סיעור מוחות עם חבר או עם יועץ עסקי שיעזור לראות את ה'שטחים המתים', ואז לצאת לדרך לפעולה כמה שיותר מהר".
תתלוננו! להתלונן זו הפריווילגיה שלנו כבני אדם מאז האכילה מעץ הדעת
הרב ד"ר עמית היה בעבר מנהל מעבדת מחקר באקדמיה, אך גילה שאין לו יכולת להרוויח מעבר לתקרת שכר, שהייתה נמוכה מיעדיו, וגם לא הייתה לו ודאות למשך ההעסקה שלו, משום שהחוזה מתחדש בכל שנה לפי קריטריונים שאינו יכול להשפיע עליהם – אז הוא החליט לעזוב את המשרה. "עצמאיים בוחרים בדרך שלהם בגלל הרצון להוביל את סדר היום שלהם בעצמם ובגלל היכולת הבלתי מוגבלת להתפתח ולהרוויח יותר כסף מאשר האפשרות המקבילה כשכיר", הוא מסביר. "פרישה מעצמאות להיות שכירים תתאים למי שהתלוש ודאי לו כרגע יותר מאשר יכולתו להגיע להכנסה דומה מהעסק, והוא לוקח בחשבון את מחיר איבוד השליטה על סדר היום וגובה ההכנסה שלו".
לדעתו, למרות שיש אנשים שמצבם גרוע יותר, עדיין לבעלי עסקים עצמאיים יש זכות למחות ולהתלונן. "תתלוננו!", הוא קורא, "להתלונן זו הפריווילגיה שלנו כבני אדם מאז האכילה מעץ הדעת לשפוט את המציאות, 'אם טובה היא אם רעה'. התלונה שלנו תמיד מגיעה מנקודת השבר שלנו מול הציפייה שאנחנו יצרנו (הטוב בעינינו), ולכן היא סובייקטיבית ולא ניתנת להשוואה של אנשים אחרים. כיוון שכך, גם אם השכל מבין שהמצב לא קטסטרופלי בהשוואה לאנשים אחרים, הרגש עדיין אוחז במפח הנפש מול הציפייה שלא התממשה.
"לאחר ההכלה של הנטייה הטבעית להתלונן, יש לנו את האפשרות לבחור את היחס שלנו לנסיבות, כפי שכותב ויקטור פרנקל בחיבורו 'האדם מחפש משמעות'. הבחירה שלנו תתבטא בניקוי השיחה שלנו על 'אשמה' ובנקיטת יוזמות מעשיות שמשחררות את ההיאחזות ב'סיבה המוצדקת' להרגיש מבואסים אל עבר מעשים. כידוע, 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות'".
אילו עצות פרקטיות היית נותן לבעלי עסק עצמאיים אם המלחמה תימשך עוד זמן רב ונצטרך להתרגל לשגרה בצל מלחמה?
"לפתח ולהתאים את המוצרים והשירותים של העסק לתקופה חסרת ודאות, שבה אנשים מתקשים להתחייב לטווח ארוך. המשמעות היא פירוק של תהליך ארוך לתהליכים קצרים שניתנים לקנייה כל אחד בפני עצמו. היות שהלקוח עשוי לחשוש מחוסר יכולת להפיק את המקסימום מהשירות בגלל התקופה, אני ממליץ לייצר ללקוח פתרון מקצה לקצה שאינו תלוי בזמינות או במצבו הנפשי של הלקוח. בנוסף, חשוב לנהל את הזמן שלנו מחדש במאזן בית-עבודה, כך שברור לנו ולבני הזוג מה קורה איתנו במהלך היום, כדי לייצר מסגרת למימוש הפעילות העסקית שלנו".
הוא ממשיך ומוסיף: "מאז ומעולם הבדידות הייתה קושי של בעל העסק הקטן. כאשר הטרדות הלאומיות והטרדות בעסק ממלאות את הראש בחששות ובהתלבטויות, עוד יותר קשה לאסוף את עצמנו לעשייה. לכן, כדאי להיעזר במלווה עסקי שיתמוך בכם בדרך ויחזיר אתכם למסלול בעת שמתמלאים בספקות או בקושי בקבלת ההחלטות".
לסיום, הרב ד"ר עמית אומר שאנחנו נמצאים בתקופה היסטורית שבה אנחנו כותבים עוד פרק משמעותי בספר דברי הימים, ולצד הייעוד הלאומי – העיסוק בפרנסה ובעשייה אינה דבר שולי. "התקופה הזו מערערת על המשמעות של העשייה היומיומית שלנו, ויש קולות שמזלזלים בהתעסקות בכסף בתקופה כזו. ודאי שהייעוד הלאומי שלנו והצלת חיינו נמצאים מעל הכל, אבל גם הפרנסה שלנו אינה 'הכרח בל יגונה', אלא חלק מהתיקון ומהשליחות שלנו ביצירת חברה בריאה שבה כל אחד תורם בכישרונו המיוחד לחברו, ובע"ה על גבה נישא את האידיאלים הגדולים שלנו".
