הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּו" – אין מאבק שאין לו מחיר. הציפייה כי ניתן להילחם מלחמה מכל סוג שהוא – בלי שנחיה בכאב הגדול של המקבילה לכף ירך יעקב – היא ציפיית שווא, ומי שמבטיח אותה מבטיח הבטחות שווא. אחד הטיעונים הלמדניים כלפי אלה שטוענים שפיקוח נפש דוחה את מצוות יישוב ארץ ישראל הוא שאמירה כזו אינה אפשרית כלל ועיקר ברמה העקרונית, ללא שום קשר לעמדה רוחנית. משעה שמכירים במצוות יישוב ארץ ישראל ובהגדרתה אליבא דרמב"ן "שלא נניחנה לזולתנו מן האומות" – ברור שהאומות לא יפנו את ארץ ישראל מרצונן הטוב, וברור שיהיה צורך להילחם. כואב כל כך לומר את זה, אולם אין מלחמה ללא נפגעים. המשימה המוטלת עלינו היא לעשות כל שניתן כדי שלא תישחק הרגישות העצומה, שלא יהיה ליבנו גס, שלא נשכח לרגע את משלמי מחיר המלחמה ומשפחותיהם, למן הרוגי הגוף ופצועיו ועד הרוגי הנפש ופצועיה. אולם, אין אנו יכולים לחיות באשליות שלא תקע כף ירכנו.
אמת הדבר, שהדברים נכונים גם לגבי מאבקים רוחניים. כבר התורה לימדה אותנו כי הכניסה לארץ ישראל תהיה כרוכה בפגיעה עצומה ויהיו לנו נפגעים רוחניים רבים. התורה מזהירה חזור והזהר מפני המפגש עם התרבות הכנענית ותוצאותיה, ופעמים רבות מתארת את העתיד להתרחש כתוצאה מהכניסה לארץ. לא זו בלבד, אלא שהקב"ה דיבר אל משה רבנו בלשון ודאי: "הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ". ואף על פי כן, אין התורה אוסרת את הכניסה לארץ, כי אם מורה להיאבק עם הסכנות הרוחניות העצומות האלה.
בכך מלמדת התורה את העמדה העקרונית, שכאמור היא נפרשת על פני תחומי החיים כולם, בין הביטחוניים ובין הרוחניים: המציאות שאנו חיים בתוכה תובעת מאיתנו מאבקים שאינם פשוטים, לאורך הדרך כולה. אלה מאבקים שאף גורמים לפחד מוצדק, ואפילו יעקב אבינו בפרשתנו, על אף ההבטחות האלוקיות שליוו אותו בדרכו לחרן ובהכרעה לשוב לארץ, פחד: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". ייחודו של מייסד אומתנו לא היה בכך שהוא לא פחד, אלא בכך שפחד זה לא שיתק אותו, והוא אזר אומץ ונאבק עם המציאות שזומנה בפניו.
תהיה זו טעות גדולה לתת לפחד להכתיב את סדר היום, ובאותה מידה – תהיה זו טעות גדולה להתעלם ממנו. תהיה זו טעות גדולה להתעלם מהאפשרות שיכאב לנו מאוד, ואנו חשים את הכאב הזה יום ביומו והוא לא נוטש אותנו לרגע. ובאותה מידה – תהיה זו טעות להימלט ממנו ולחיות באשליה כי המציאות מאפשרת להתקיים בבועה מוגנת, כאילו התקיים בנו כבר חזון אחרית הימים. כאמור, זה נכון גם פיזית וגם רוחנית. הסובר כי הוא יצליח להיאבק במציאות הרוחנית ולנצחה בלי לשלם מחיר כואב על עצם המאבק – ימצא את עצמו מוקטן, ולעיתים אף מובס.
קביעת איסור אכילת גיד הנשה לדורות היא הטמעת העיקרון הכפול הזה – המאבק ומחירו, הניצחון וכאבו. כך ביאר ספר החינוך את שורש המצווה: "ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו". אמן.
(וישלח תשפ"ד)
