כאז כן עתה

"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם". מדוע רק בדרכו ארצה נזכר יעקב באחיו? מדוע הוא אינו יוזם את חידוש הקשר במשך 20 שנות ישיבתו בגלות? ובכלל, למה יזם יעקב אירוע בלתי נדרש זה? המדרש מצליף ביעקב אבינו: "רבי יהודה ברבי סימון פתח (ירמיה יג) 'מה תאמרי כי יפקוד עליך', ואת למדת אותם עליך אלופים לראש. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'!", (בראשית רבה עה, ג).

לעניות דעתי, יש לחפש את התשובה בקונטקסט הרחב של הסיפור. יעקב עולה ארצה. השיבה מחרן היא גם השיבה הראשונה מהגלות של עם ישראל, והיא גם העלייה הראשונה לארץ ישראל. לאחר שעבר בהצלחה את סדנת לבן הרמאי, הוא מרגיש צורך להתנהל 'אחרת' מול אחיו. מפני לבן הוא בורח, אבל מפני אחיו הוא לא מוכן יותר להסתתר. הוא מודיע לו מפורשות: אני בדרכי ארצה על כל המשתמע מכך. המפגש ההכרחי עם עשיו הוא חוליה נוספת במסגרת התגבשות הזהות הישראלית הלאומית של יעקב.

ליעקב יש חמישה מוקדי מאבק המגבשים את זהותו לאורך כל ימי חייו, גיבוש המאפשר לו לעבור מיעקב לישראל, מבן נרדף לעם סגולה: שני מוקדים בחו"ל, מוקד אחד במעבר מחו"ל לארץ ישראל ושני מוקדים בארץ ישראל. כאז כן עתה.

בחרן מתמודד יעקב עם הרמאות של לבן, ועל אף היותו תם, הוא יוצא כאשר ידו על העליונה. אבל שם בגולה מתמודד לו יעקב בהתמודדות הקשה ביותר – בעצמו. מצד אחד, "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי". אך מצד שני, "וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי". הולדת הילדים בנכר יוצרת את הפחד מפני התבוללות, ועל כן נוהג היהודי להציב סימנים: עד הבר מצווה, עד גמר הקולג', עד גמר התואר! השיקסה והמיליון העשירי מתחרים זה בזה מי יהיה הראשון להפציע. החטאת הזמן הנכון לארוז את המטלטלין ולעלות ארצה הוא החטא של יעקב. "כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב: 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך' וכתיב: 'ויירא יעקב מאד'! אמר: שמא יגרום החטא" (ברכות ד, א). זהו המאבק של יעקב עם המלאך, "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" – יעקב נאבק עם עצמו! הוא יוצא חי ממאבק זה, אבל צולע.

על הגבול, בדרכו לארץ ישראל, לאחר שכבר התחיל כבר לדבר עברית (ויעקב קרא לו גלעד בניגוד לארמית של לבן ואנשיו יגר שהדותא), והוא ממש כמטחווי קשת, מתחדש לו המאבק הישן עם אחיו עשיו אבל בעצימות אחרת. "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". עשיו לא היה זקוק למלאכים אלו כדי לצאת לקראת יעקב, הוא כבר היה בדרכו עם 400 איש עימו, זהו פירוש המילה 'וגם'.

המפגש ההכרחי עם עשיו הוא חוליה נוספת במסגרת התגבשות הזהות הישראלית הלאומית של יעקב

עשיו אינו מדבר, אינו משיב ליעקב באמצעות שלוחיו, הוא עושה! בסופו של המפגש, ולאחר שיתברר כי יעקב מוכן כעת גם להילחם ממש, ניווכח לראות כי הצטיינותו של יעקב בסדנת לבן הרמאי תועיל לו גם הפעם: יעקב נפרד עם אחיו בהבטחה שהוא בדרכו אליו שעירה! "אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה", א"ר אבהו: חזרנו על כל המקרא, ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו. אפשר יעקב אמתי היה ומרמה בו, אלא אימתי הי' הוא בא אצלו לעתיד לבא, הה"ד (עובדיה א) 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו'" (בראשית רבה עח, יד). ליעקב לא הייתה כל כוונה ללכת שעירה, ופתרון אמירת אי האמת ינוסח באופן הבא: "ועלו מושיעים בהר ציון", לעתיד לבוא.

בארץ ישראל המאבקים לובשים צורה אחרת לחלוטין. מצד אחד, יעקב עולה ארצה; מצד שני, הוא עדיין מיעוט, הוא אינו שולט על ארץ ישראל והוא עדיין אינו לאום. כיצד אם כן ימלא את ייעודו שבהבטחות האל? בפרשתנו אנו מתחילים להיחשף למאבק ולסיבוכים חדשים הנגזרים ממצב זה. המאבק הבא הוא המאבק עם הכנעניות – התרבות הפורחת בארץ ישראל, זו שממנה ברחו האבות, מעשה דינה ושכם. וכקינוח, ניצני המאבק התוך-משפחתי –  סיפורי יוסף ואחיו שבגינם נרד למצרים, מתחילים לצוץ. זהו המאבק והסיבוך הקשה מכל, המאבק בתוך תוכה של המשפחה הגרעינית.

נמצאנו למדים כי בגולה מתחילה השיבה ארצה בחלום, עוברת למאבק על נפשם של הילדים הנולדים מול "מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי". לבסוף, נאלצים לברוח, ואף שעוברים באולפן לעברית, לא תמיד הגלותיות יוצאת מאיתנו ואנו ממשיכים להתרפס לגויים.