ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)אורנה רוני בלייר קפצה מהגשר באילת מספר פעמים. בפעם האחרונה שקפצה, פגעה בסלעים, והפכה בגיל 16 למשותקת בארבע גפיים. 40 שנה אחרי – עם משפחה, תארים ופרס ביטחון ישראל – היא לא מתלוננת
את הטעויות שעשינו בגיל 16 רובנו כבר שכחנו. לאורנה-רוני בלייר יש תזכורת יומיומית להחלטה, שהסתברה כגורלית, שלקחה בטיול נעורים באילת. כשקפצה מהגשר המפורסם, למים שלא היו מספיק עמוקים, עמוד השדרה שלה התרסק והיא נותרה משותקת בארבע גפיים, עם יכולת מצומצמת להזיז את ידיה. כיום אורנה בת 56, נשואה ואם לשלושה בנים, מהנדסת מחשבים שמתגוררת בהרצליה, שלא מתלוננת על חייה לרגע.
אורנה, הבת האמצעית במשפחה של 3 בנות, גדלה בבית חילוני, ששמר את מסורת החגים וערך באופן קבוע קידוש בליל שישי. "סבא של אמי היה רב, וסבתי הייתה מורה לתורה ולעברית, הם שמרו קלה כחמורה, אך דורם של הורי בחר חיים חילוניים, וכך גדלתי גם אני… כחילונית". לפני 12 שנים התחזקה ומאז היא חיה כבעלת אמונה.
"לא כאב לי כלום. שמעתי איזה שהוא קול נפץ – עמוד השדרה שלי התרסק. לא יכולתי להניע אף איבר. ידעתי ידיעה צלולה שאני עומדת לטבוע ולמות. ידעתי שזה הסוף"
על החיים ועל המוות
משפחתה של אורנה הייתה משפחה שמחה. הם נהגו לצאת לחופשות מחנאות ארוכות ברחבי הארץ, לשיר שירים, כשהאב מנגן בעוד ושר שירי אהבה. לאחר פציעתה של אורנה, כשהייתה בת 16, הוא פסק לנגן ופסק מלשיר.
אורנה מספרת: "זה היה הטיול הראשון שעשיתי לגמרי לבד. בגיל 16, אחרי הפצרות ומסע שכנועים ארוך הצלחתי לקבל את הסכמת הוריי ונסעתי עם חברה לאילת. ביום השני לטיול, בשעה 12 בצהריים, השמש הייתה בשיאה. פסעתי יחפה על הצדפים שעל מזח גבוה. עמדתי בקצה המזח, התבוננתי תחתיי בקרקעית הים והיא נראתה לי קרובה, אפילו קצת קרובה מדי, אבל האבנים של המזח להטו תחת רגליי ולא רציתי לחזור כלעומת שבאתי". היא הכריזה 'על החיים ועל המוות', מתחה זרועות וקפצה קפיצת ראש למים. "אני זוכרת בבירור את הבחירה הזאת… לקפוץ למים. זו הייתה בחירה מאוד פעוטה לכאורה. הייתה בה מין שאננות של נעורים. בבוקרו של אותו יום הרי קפצתי מאותו מזח עצמו מספר פעמים, והכל היה בסדר… היה אפשר שהקפיצה הזו, גם היא הייתה מסתיימת בלא כלום. מה שהפך אותה לכל-כך גורלית ובלתי נשכחת, עד שאני זוכרת אותה לפרטי פרטים אלו התוצאות שלה שהיו כל כך משמעותיות בחיי".
בקפיצה הזאת, של 12 בצהריים, אורנה פגעה בסלעים. היא מתארת את הרגעים שלא תשכח לעולם: "אני זוכרת את הרגע של הפציעה. לא כאב לי כלום. שמעתי איזה שהוא קול נפץ – עמוד השדרה שלי התרסק. היו כמה שניות שבהן לא הייתי לגמרי בעשתונותיי, אבל כשחזרתי, וזה היה ממש מיידי, לא יכולתי להניע אף איבר. לא יכולתי להזיז את הידיים ואת הרגליים בכלל. הייתי שקועה במים, כשהראש נמצא ממש בתוכם, אבל עדיין בהכרה, עם מעט מאוד אוויר בריאות. ידעתי ידיעה צלולה שאני עומדת לטבוע ולמות. הייתי משוכנעת שאיש לא הבחין בי. ידעתי שזה הסוף".
למזלה של אורנה, שני בחורים שהיו על החוף הבחינו שהגוף שלה רפוי וצף על פני המים. הם שלפו אותה החוצה, והבהילו אותה לבית החולים. ככל שחלף הזמן ללא שיפור הלכה והתגבשה ההבנה שהפגיעה היא בלתי הפיכה. עמוד השדרה נקרע והיא תהיה משותקת בארבע גפיה ומרותקת לכיסא גלגלים לשארית חייה.
המשפחה השמחה נתקלה במציאות חיים מורכבת וקשה. "החיים שלנו נחצו לשניים, לפני הפציעה שלי ואחריה. לפני הספירה ואחרי הספירה", היא אומרת. "אבי נפטר שנה אחרי מותה של אמי, ימים ספורים לפני חתונתי. ערכתי סדר בחפצים שלו ובארנקו מצאתי גזיר עיתון מקופל של מודעה קטנטנה שפורסמה באיזה חלק פנימי וזנוח של עיתון מעריב. במודעה היה כתוב– 'נערה בת 16 קפצה ממזח באילת והיא מאושפזת במצב קשה בבית החולים יוספטל'. המודעה הקטנה הזו הייתה הרי שולית עוד הרבה לפני שהודפסה, אני לא בטוחה שמישהו כלל הבחין בה. אבל אבי שמר אותה קרובה אליו. המודעה הזו הייתה אמנם קטנה אבל במשפחתי היא סימנה תחילה של ספירה חדשה".
"אני לא מביטה אחורה בזעם. אני לא חיה את הפציעה שלי. אין לי מחשבות של מה היה קורה אילולא. כל כך הרבה דברים מבורכים קרו בעקבות ואולי בזכות הפציעה שלי. אני חיה את חיי בשמחה, התברכתי בהרבה דברים טובים ואני האחרונה להלין על חיי"
מלאחוז במזלג ועד פרס ביטחון ישראל
מכאן מתחילה אורנה תהליך מאוד ארוך ומייגע של למידת המלאכות הכי בסיסיות ומובנות מאליהן – לאחוז במזלג, להשתמש בכוס ולשתות בכוחות עצמה, להשתמש בעט באופן שאפשר יהיה להבין את מה שהיא כותבת, ללמוד לנהוג, ועוד. אורנה לא התייאשה, וחלמה בגדול.
"כל בחירה, הגם שאולי היא פעוטה כמו לקפוץ למים במשובת נעורים יכולה להיות מאוד משמעותית בתוצאותיה לחיינו ולכן מוטלת עלינו אחריות גדולה לעשות את הבחירות שלנו בצורה מדויקת ומכוונת. לחיות באחריות. הבחירה הראשונית והחשובה ביותר שלי, ללא ספק, היא הבחירה לחיות. אבל לא להיות קיימת קיום סתמי, לנשום, לאכול, וכו', אלא ממש לחיות בכל מאודי. להשתדל לעשות את המיטב שאני יכולה כדי להיות מונחת 'בחיי החיים'. לאחר אשפוז ממושך של למעלה משנה נרשמתי ללימודים אינטנסיביים, השלמתי בגרויות והמשכתי ללימודים מאומצים באוניברסיטה. הייתי נחושה לסיים את הלימודים שלי כדי לצאת לעצמאות כלכלית. למדתי בבר אילן, ספרות במסלול ישיר לדוקטורט ומחשבים. אמי חלתה ממש בסיום התואר הראשון שלי ונפטרה תוך זמן קצר מאוד. שנה לאחר מותה, בגיל 24, נישאתי, וכבר אז ידעתי שהזיווג הזה הוא משמיים. לצערי הרב, נפטר אבי מספר ימים לפני שנישאתי".
במסגרת עבודתה כמהנדסת הייתה שותפה יזמית במספר חברות סטארט אפ מצליחות שעשו אקזיטים יפים. מזה מספר שנים היא עובדת בתעשייה הביטחונית, ולאחרונה אף זכתה בפרס בטחון ישראל.
לא מביטה אחורה בזעם
לדעתך, יותר קשה להפוך לנכה באמצע החיים מלהיוולד כך?
"אינני יודעת לומר, כיוון שלמרות ששנים רבות עברו מאז הפציעה, עדיין נותרו דברים שאני זוכרת, כמו תחושות פיזיות, להבדיל מאדם שנולד עם נכות. אבל, אני לא מביטה אחורה בזעם. אני לא חיה את הפציעה שלי. אין לי מחשבות של מה היה קורה אילולא. הבחירה לקפוץ למים משמעותית מכל הכיוונים. כל כך הרבה דברים מבורכים קרו בעקבות ואולי בזכות הפציעה שלי. חיי הם ב"ה גדושים בכל טוב. אני חיה את חיי בשמחה, התברכתי בהרבה דברים טובים ואני האחרונה להלין על חיי, זכיתי, ב"ה, בכל כך הרבה מתנות חינם, עד שאני מתקשה מאוד לומר מה היה קורה אחרת. אלו הם חיי, ב"ה".
איך הגעת לאמונה?
"בילדותי ובמשך רוב חיי הבוגרים הייתי חילונית. למען הדיוק עד לפני 12 שנים. אני קוראת לעצמי 'מוסיפה תשובה'. זה מונח שהמצאתי – לא ויתרתי על חיי הקודמים, על חבריי, על דברים שאני אוהבת לעשות, אלא לקחתי על עצמי יותר ויותר דברים. לא כל דבר שאני לומדת אני מסוגלת או מוכנה לקחת. השביס שלראשי הוא אמירה, 'הנה, כאן אני מונחת'. אני בעלת אמונה אבל אני לא 'בעלת התשובה'. אינני מרגישה שאני אוחזת לגמרי בתשובה. אני תמיד רק 'בדרך'".
ההתחזקות החלה מתוך מחשבה מאוד מודעת, מתוך שיחת חולין עם אדם חילוני. "שוחחנו על הקשר שבין הגוף והנפש. אמרתי: 'בוודאי שיש קשר, הנה, אני מזיזה את ידיי בעזרת הרצון שלי', ואז אמרתי משפט שמשעה שאמרתי אותו, היה לי לחלוטין ברור שמונח שם משהו שאני חייבת לברר בירור יסודי. 'הרי א-לוהים ברא את העולם ברצונו בכמה אמירות. "יהי אור" – ויהי אור. ככה נברא העולם'. התחוור לי, כמעט בבת אחת, שמונח פה משהו שאינני מבינה אותו, והוא אינו מספיק ברור לי. מרגע זה והלאה, עדיין תוך כדי השיחה, כבר חולפות בדעתי המחשבות, איך אני ממשיכה מכאן, היכן ואיך וממי אני מתחילה ללמוד את זה. מאז אותו יום ומאותה שיחה התחלתי ללמוד בצורה אינטנסיבית ומעמיקה".
בגלל שאורנה מתעסקת במתמטיקה ומספרים מדויקים, הבחירה שלה הייתה צריכה להיות מאוד רציונלית. כל דבר שלקחה על עצמה היה צריך להתיישב טוב בדעתה. "הבחירה שלי בתשובה היא בחירה מאד מודעת, בחירה שאני טורחת על הלימוד שלה שנים רבות. יש 70 דרכים להגיע לאמונה. הדרך שלי היא מושכלת ומודעת בהתכוונות רבה. אני תמיד מוסיפה ולומדת, בשיעורים, בחברותות וגם באוניברסיטה".
לא להפסיק לחלום
ורדה סמול, אחותה של אורנה, שמלווה אותה כל חייה וצפתה באופן בו התנהלה מאז הפציעה, ראתה איך התגברה והצליחה להגשים חלומות כמעט בלתי אפשריים בנחישות, בחריצות וללא תלונות גם ברגעים קשים ביותר, האמינה בכל מאודה שסיפור חייה של אורנה צריך להיכתב ולתת השראה, להראות שקיימת אפשרות אחרת, ושלמרות מציאות קשה, מסובכת ומורכבת ביותר, ניתן ליצור חלומות ומציאות חדשה, וחרף הקשיים – לחיות את החיים במלואם.
ורדה כתבה את הספר "סלעים במים", בהוצאת סטימצקי, המגולל את סיפור חייה של אורנה ואת הדרך שעברה, בדגש על הבחירה בחיים וההחלטה לראות תמיד את הזווית החיובית. בספר מופיעים גם שירים מפרי עטה של אורנה שכתבה לאורך תקופות חייה.
"המסר שחשוב לי להעביר", אומרת אורנה, "הוא שבעיניי הפירוש המדויק של בחירה הוא להיות נוכח ברגע. לא לזרום, לא לתת לדברים לקרות, אלא לתפוס את היום ולזכור שבכל בחירה שלנו יש את האפשרות להיות מיטביים".
