הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)ההצלחה במלחמת 'חרבות הברזל' תלויה במידה שתישמר ההסכמה הלאומית הגורפת על מטרות המלחמה. 'הסכמה לאומית' היא מרכיב אסטרטגי חשוב ביותר ב'ביטחון הלאומי', ונחוצה ביותר בעת מלחמה. בלעדיה, צבא העם לא ימצה את יכולותיו ולא ישיג ניצחון. אולם, גם הקיום הלאומי בזמן שגרה תלוי ב'הסכמה לאומית' בין החלקים השונים בחברה. בזו תלויה מידת הנכונות של האזרחים להירתם למען משימות לאומיות, פיתוח, בנין הארץ, התעצמות והצלחת המדינה. מעל לכל דרושה 'הסכמה לאומית' בסוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת. זהו צורך קיומי. היעדר הסכמה בסוגיות אלה עלול לפרום את המרקם הלאומי, ולגרום לקרע, גם אם בסוגיות אחרות קיימת הסכמה.
כיצד יוצרים 'הסכמה לאומית' סביב סוגיות עקרוניות ברמה הלאומית?
חברה דמוקרטית מקדשת את זכות חופש הביטוי של כל אחד. אין אחד שדעתו נחשבת יותר מזולתו. 'הסכמה לאומית' בסוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת אמורות להיות מוכרעות בהסכמה ע"י הידברות בין הצדדים, או ע"י הרוב, בכנסת, בבחירות, או ב'משאל עם'. אולם, לעיתים יש מחלוקת גם על העיקרון הזה, משום שיש המבקשים שסוגיות עקרוניות יוכרעו ב'רוב רגיל' ולעומתם אחרים מבקשים הכרעה ב'רוב מיוחס'. לכל אחד דעה משלו ובמקרים רבים ללא נכונות להתפשר. דרוש 'מבוגר אחראי' המקובל על הצדדים כדי שישיג הסכמה ביניהם.
במשך חודשים רבים שלפני המלחמה מחלוקת ציבורית קשה איימה לקרוע את האומה לכדי 'מלחמת אחים'. מעבר לנושאים הנושאים העקרוניים שהיו שנויים במחלוקת, היה גם ערעור על האופן בו ניתן להגיע ל'הסכמה לאומית'. היו שערערו אף על הלגיטימציה של נציגי הרוב בכנסת להכריע.
אויבינו השטניים פירשו את המחלוקת בעם ואת תופעת הסרבנות, כחולשה וכשעת כושר להוציא לפועל את ההתקפה הברברית לה התכוננו משך שנים.
האסון הכבד שנגרם לנו בשבת שמחת תורה, גרם את ההיפך ויצר 'הסכמה לאומית' סביב הצורך לצאת למלחמה קיומית להשמדתם. חיילים ומפקדים מכל קצוות הקשת החברתית ומכל המגזרים נלחמים יחד כתף אל כתף, ומוכנים למסור את נפשם כדי להשיג את הניצחון. כולנו מקוים שהיא תישמר גם בתום המלחמה. לשם כך דרוש 'מבוגר אחראי', איש או קבוצה, שישכילו ליצור את התנאים לשימור ה'הסכמה הלאומית'.
ברגע השיא בפרשתנו יוסף חושף את זהותו האמיתית בפני אחיו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מה ג). "יראו ודאגו על אשר עשו לו" (חזקוני שם). האחים המבוהלים חששו שהוא ינצל את מעמדו כדי להעניש אותם על מכירתו. יוסף הוא האח 'המבוגר האחראי' וכלל לא מעלה על דעתו לפגוע באחיו, למרות המחלוקת והסבל שגרמו לו. אולם לכל אורך הדרך הוא לא מצליח להפיג את חששם: "והיו אחיו סבורים ששוטמם כשם שעשו לו 'לו ישטמנו יוסף' (שם נ' ט"ו) ולא עשה להם כן אלא פרע להם טובות תחת רעות" (פסיקתא רבתי יג). לאחר מיתת יעקב עולה חששם שנית: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (בראשית נ טו). "שמא יטור לנו איבה" (אבן עזרא שם).
זאת הסיבה שעוד לפני ירידת המשפחה מצרימה שולח יעקב דווקא את יהודה, שמקובל על יוסף, וממנה אותו כ'מבוגר אחראי' ליצור 'הסכמה' בין יוסף לאחים: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה" (בראשית מו כח). "לפי שיהודה היה חביב על יוסף מכל השבטים. שכיון שנמצא הגביע באמתחת בנימין לא נתן אחד מהם נפשו להצילו אלא יהודה" ('לקח טוב' מו כח).
מוקדש לע"נ רס"ב עזריה יחזקאל הי"ד, להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים
(ויגש תשפ"ד)
