הסוד של חוות דעת חיובית

נתקלתי בעוד סיפורים כאלו של אנשי חינוך שבטעות שיבחו תלמיד או תלמידה מבלי שהגיע להם ומאותו רגע חוו בשינוי מדהים לטובה

כולנו מושפעים מחוות דעת וממה שאחרים חושבים עלינו. היה זה הסוציולוג האמריקאי צ'ארלס הורטון קולי, מחבר תאוריית 'העצמי שבמראה' שאמר כבר: "האדם הוא לא מה שהוא חושב שהוא. והוא לא מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".

לא תמיד אנחנו צריכים לייחס חשיבות רבה מידי לאותה חוות דעת. בספרו 'היה הגיבור של חייך' מביא רובין שארמה את סיפורה של הסופרת הנודעת, מחברת ספרי 'הארי פוטר' ג"יי קי רולינג שלאחר שהשיגה את פרסומה ותהילתה, החליטה לכתוב באלמוניות ובשם עט בשם רוברט גלבריית ושלחה לאור את ספריה החדשים לכמה וכמה הוצאות לאור. באחד ממכתבי הדחייה הרבים שקיבלה הומלץ לה בחום, לסופרת הנודעת, ש"סדנת כתיבה או קורס בכתיבה יוכלו לעזור לה". כמובן שלא היה למוציאים לאור שום מושג שאת ההצעה הנדיבה הם מציעים פחות או יותר לאחת מהסופרות המצליחות ביותר בעולם…

ובכל זאת, חוות דעת יכולות להיות גם קטלניות, להרוס ולהחריב את הדימוי העצמי שלנו:

יצא לי לראות איך הורה אחד צועק על הילד שלו שפישל בדבר מה: "ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך!". ככה. בקול. הוא מוטט והעביר לפני כולם את המסר הרעיל לילד שלו: אתה לא ראוי לאמון שלי. הילד שלו, שנראה בכיתה ה' לערך, נראה כבוי ומושפל. הלב שלי בער למראה המתסכל הזה.

אבל, לפעמים אפשר גם להעצים ילד דרך חוות דעת הגם שהיא נמסרת בטעות; הם היו אחים תאומים זהים בבית הספר ואני הייתי המורה המקצועי שלהם. אחד מהם היה תלמיד מצטיין ואילו אחיו, למרות שהגיעו מאותו 'פס ייצור', היה תלמיד חלש ונחבא אל הכלים. הדבר היה לתופעה שכן המורים היו תדיר מתבלבלים ביניהם. בוקר אחד ענה האח המצטיין תשובה כזו מבריקה שהחלטתי שאני חייב להגיד לאמא שלו.

בערב התקשרתי אליה ואמרתי לה בהתלהבות: "תקשיבי, הילד שלך פשוט היה מדהים היום. הוא ענה תשובה כזו מבריקה וזה באמת מראה לאן הוא יכול להגיע".

בגלל שידעתי שהאמא הזו רגילה שמשבחים את הילד המצטיין שלה, חשבתי שהיא לא תתרגש יותר מידי מדברי השבח שלי, אלא שלהפתעתי היא ממש התרגשה ואמרה לי: "אין לך מושג כמה שאתה משמח אותי! זו הפעם הראשונה שאומרים לי עליו דברים כאלו טובים. תודה רבה לך!". לא הבנתי על מה היא מדברת ולמה זו פעם ראשונה אבל זרמתי עם השיחה ורק אחרי שסיימתי אותה וכבר ניתקתי הבנתי את גודל הפדיחה: טעיתי בשמות. במקום להגיד לה את השם של הילד המצטיין שלה אמרתי לה את השם של הילד השני.

למחרת בבוקר כשלימדתי את התאומים הגיע אליי האח החלש זורח כולו ואמר לי: "תשמע המורה, רציתי להגיד לך תודה ענקית! אמא שלי בחיים לא הייתה גאה בי כמו שהיא הייתה גאה בי עכשיו!"

אלא ששמתי לב למשהו מעניין: נראה כאילו משהו נכנס בו והוא התחפש לאחיו… אם עד עכשיו הוא היה 'מרחף' לי בשיעורים פתאום אני רואה אותו כמו פנתר, מקשיב לכל דבר, משתתף יפה ועונה… לא הבנתי מאיפה השינוי הזה וקראתי לו בסוף השיעור. הוא אמר לי שהוא רוצה להצדיק את המחמאה שנתתי לו…

לאחר מכן סיפרתי על התופעה לצוות אצלנו והבנתי שמדובר על תופעה מוכרת וידועה בשם 'אפקט פיגמליון'; כאשר משבחים ילדים על דברים שהם לא עשו והשבח נהפך לנבואה שמגשימה את עצמה.

נתקלתי גם ברשת בעוד סיפורים כאלו של אנשי חינוך שבטעות שיבחו תלמיד או תלמידה מבלי שהגיע להם ומאותו רגע חוו בשינוי מדהים לטובה.

מסתבר שאין כמו הכוח של מילה טובה בשביל להתחיל שינוי ולגרום לתלמידים לקבל כנפיים.

דווקא עכשיו, בחופש, זה הזמן שלנו ההורים לתת ולהראות לילדים שלנו עד כמה שחוות הדעת שלנו עליהם היא טובה. עד כמה שאנחנו מעריכים אותם. כמובן שאין עניין לנפח את המחמאה ולהוזיל אותה, או להפוך אותה למשחק לא רלוונטי שלא קשור למציאות. ובכל זאת, גם אם הילד שלנו עדיין לא הגיע לארץ המובטחת, אנחנו יכולים להיות שם לידו ולשדר לו במבט שלנו: אנחנו מאמינים בך ויודעים שיום אחד, אתה עוד תגיע לשם. וזו לא שאלה של 'אם', אלא רק שאלה של 'מתי'.

תנו לילדים שלכם חוות דעת חיוביות. אל תחסכו. אתם לא יודעים אלו כנפיים נהדרות ומהממות יצמחו מהן.

(ואתחנן תשפ"ב)