שלילת הדיבור השלילי

בעיית הדיבור השלילי הייתה בעיה מהותית בגלות מצרים. ירידת בני ישראל למצרים החלה בדברי יוסף על אחיו: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", דברים שהובילו  למכירת יוסף, הורדתו למצרים, ולירידת יעקב ובניו בעקבותיו.

הדיבור השלילי היה, לדברי חז"ל, גם הסיבה לשעבוד. כשיצא משה מארמון פרעה וניסה להתערב בין שני העברים הנצים, אמר לו אחד מהם: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?" (ב, יד). מסקנת משה מדבריו הייתה: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר", ולדברי המדרש, הדבר שנודע למשה באותו רגע היה מענה לשאלה שהטרידה אותו: "מה חטאו ישראל מכל 70 אומות להיות נרדים בעבודת פרך?" עתה נודע לו שהם חטאו בכך שדיברו דברי הלשנה וקטרוג (שמ"ר, ל).

שניים משלושת האותות שנתן ה' למשה כשמינה אותו לשליחות, הוסברו על ידי חז"ל כרמז למשה שהוא דיבר "שלא כהוגן" כשאמר על בני ישראל: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי". ה' רמז לו באמצעות אות הנחש ואות היד המצורעת שהוא "תפש מעשה הנחש", וכי "אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני" (שמ"ר ג, יב).

על פי דברי חז"ל אלה, הסביר בעל הכלי יקר מדוע התגלה ה' למשה דווקא בסנה. לדעתו, רמז בכך ה' למשה את הסיבה "שבגללה ישראל שרויין בצרה יותר מכל האומות: לפי שיש בהם דלטורין משמיעים קול ענות בחרופים וגדופים כקוצים הללו המשמיעים קול כשהוא בוער באש. כך ישראל אפילו בזמן שאש הצרות מתלקחת סביביו מכל מקום כל אחד לחבירו קוץ מכאיב וסילון ממאיר כמנהג דורות הללו, וזו עיקר הסיבה לישראל להיות בגלות מצד השנאה והקנאה שביניהם יותר מבכל האומות…".

עם ומדינה לא יכולים לנצח במלחמות ולהגיע להישגים, כשיש בקרבם איבה ועוינות והם שרויים במתחים פנימיים

בספרי חסידות גלות מצרים נקראת "גלות הדיבור", שכן יכולת הדיבור התקין של בני ישראל הייתה בגלות. בכך אפשר להבין גם את העובדה התמוהה שהמנהיג הגדול ביותר, משה רבנו, שבא לגאול את העם ולחולל מהפכה בעולם, התקשה בדיבור והיה "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן ו"לֹא אִישׁ דְּבָרִים". אנשים שמדברים דברים מיותרים ומזיקים, צריכים לראות לנגד עיניהם מנהיג שלא מרבה בדברים.

אומנם במדרש אחר נאמר ש"בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים", ואחד מהם הוא "שלא אמרו לשון הרע" (ויק"ר לב). אפשר להסביר סתירה זו בכך שאחרי שמשה הבין והפנים את רמזי ה' על חובת הזהירות בדיבור שנדרשת לגאולה, הוא הטמיע זאת בבני ישראל, ולקראת היציאה ממצרים הם שינו דרכם והיו ראויים להיגאל.

התבטאויות של אנשים מישראל זה כלפי זה, הן עניין קריטי להצלחתו של העם במערכות צבאיות. על כך לימדו חז"ל כשהשוו את תקופת דוד המלך לתקופת המלך הרשע אחאב: "שבימי דוד התינוקות לא טעמו טעם חטא, והיו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, ולמרות זאת היו יוצאין למלחמה ונופלין, וזאת מפני 'שהיו בהם דלטורין'. לעומת זאת, דורו של אחאב כולן עובדי עבודת כוכבים היו, וע"י שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (ויק"ר כו). בדור של דוד היו גדולי תורה דוגמת דואג, שלדברי חז"ל היה ראש הסנהדרין, ואחיתופל, שדוד קראו "רבי ומורי אלופי ומיודעי", אולם גדולים אלה היו "להוטין אחר לשון הרע", ולכן כשלו במערכות צבאיות.

כיצד קורה שחטא אחד קובע גורלו של עם במלחמה? מדוע דור צדיק כדורו של דוד ספג עונש של כישלון צבאי בגלל לשון הרע, במקום שיקבל שכר על כל מעשיו הטובים, ואילו דור של עובדי עבודה זרה כדורו של אחאב, זכה לשכר במקום שייענש על כל מעשיו הרעים? ייתכן שלא מדובר כאן על שכר ועונש, אלא בתוצאה טבעית. עם ומדינה לא יכולים לנצח במלחמות ולהגיע להישגים והצלחות, כשיש בקרבם איבה ועוינות והם שרויים במתחים פנימיים שמתורגמים למילים חריפות.

בחברה הישראלית של המלחמה הנוכחית הודחק והורחק הדיבור השלילי – "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים". כעת נראה שהיא "לֹא יכולָה עוֹד הַצְּפִינוֹ". הקונצנזוס הלאומי, הלכידות ותחושת האחדות מתחילים להיסדק. השיח הפוליטי חוזר וניעור, ועימו שבות המחלוקות לבעור. האתגר הגדול והחיוני של ימינו אלה הוא להילחם ביחד באויבים החיצוניים, ולהדיר עצמנו ממלחמות היהודים, להרבות בדיבור חיובי ולהצביע על נקודות אור במחנה השני, ועל ידי שלא יהיו בנו דילטורין, נהיה "יוצאין למלחמה ונוצחין".