הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)הגמרא במסכת תענית (כג ע"א) מספרת על חוני המעגל, שכל ימיו לא הצליח להבין את הפסוק: 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'. תמה היה חוני וכי יש אדם שיכול לישון שינה רצופה של שבעים שנה?! ממשיכה הגמרא ומספרת שיום אחד פגש חוני בדרכו אדם שנטע חרוב. ושאלו- כמה שנים יעברו עד שהעץ יניב פירות? ענה לו: שבעים שנה. שאלו שוב: האם ברור לך, שתזכה לאכול מעץ החרובים? אמר לו: אני הגעתי לעולם ומצאתי בו חרובים. כשם שאבותיי נטעו למעני חרובים, כך אטע גם אני לבניי. בתום השיחה ישב חוני לאכול פת לחם, ונפלה עליו שינה עמוקה. בשנתו, הקיפו אותו סלעים שהסתירו אותו מעין כל, וכך ישן במשך שבעים שנה. כשהקיץ משנתו, ראה את אותו אדם קוטף חרובים מהעץ. שאל אותו חוני: האם אתה הוא זה ששתל את העץ? אמר לו: אני נכדו. מכך הסיק חוני שהוא ישן שבעים שנה. אח"כ ראה חוני את אתונו, שהעמידה צאצאי צאצאים גם היא. הלך חוני לביתו, ושאל האם בנו עדיין בחיים. אמרו לו: בנו איננו, אך בן בנו קיים. אמר להם: אני הוא חוני. כיוון שבני ביתו לא האמינו לדבריו, הלך חוני לבית המדרש, ושם שמע את התלמידים אומרים בהתרגשות, שהסוגיות שהם לומדים ברורות להם כמו בימיו של חוני המעגל, שהיה מגיע לבית המדרש ופותר את כל הקושיות שהיו לחכמים. אמר להם: אני הוא חוני. גם יושבי בית המדרש לא האמינו לחוני ולא כיבדו אותו כראוי. מרוב אכזבה וצער חלה חוני, ביקש על עצמו רחמים ומת.
סיפור זה חושף טפח מדמותו של חוני המבקש תוצאות מידיות למעשיו, אפילו גשמים מבקש חוני שיירדו מיד ועכשיו, כבן שמתחטא לפני אביו. שאיפה מסוג זה, מתעלמת מעיסוק בחזון ומתעלמת מתהליכים ממושכים, שתוצאותיהם תהיינה רק בדורות הבאים. לחוני נפתח חלון הזדמנויות נדיר והוא מוצא את עצמו מטייל לאחר שבעים שנה בתבנית נוף סביבתו. שם הוא מגלה שמעשיו באים לידי ביטוי גם בדורות הבאים- בבית המדרש ממשיכים ללמוד את משנתו גם לאחר שנים רבות. אכן, בינתיים נקלטו תלמידים חדשים שאינם יכולים לזהות את חוני, למרות שהוא מבקר ונוכח בבית המדרש. באותו רגע הזדקרו לנגד עיניו מעשיו של נוטע החרוב והוא הצליח להבין טוב יותר את מגמת נטיעת החרוב, שהיא – הדאגה לדורות הבאים.
ברוח הדברים הללו מלמדנו הרב קוק זצ"ל פתגם ייחודי לכבוד חודש שבט: 'חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב' ["מגד ירחים" (מאמרי ראי"ה ב)]. תחילתו של הפתגם דן בכל הנטיעות, שמקורן ברצון להיטיב לדורות הבאים. אמנם ברוב הנטיעות אנו יכולים ליהנות מהפירות בעצמנו, לכן מוסיף הרב את החלק השני – 'המובלט בתוקפו בעץ החרוב' – החרוב מסמל את התרומה הטוטאלית המוקדשת אך ורק לדורות הבאים, שכן הנוטע לא יזכה ליהנות כלל וכלל מהפירות. בהלכות מעשרות ט"ו בשבט מוגדר כראש השנה- זהו הזמן הקובע לאילן, בכפוף לחניטת הפירות.
יתכן והמסר של ט"ו בשבט הוא היכולת לזהות את התוצאה עוד בשלב התהליך, להכיר בהבשלת הפרי עוד משלב חניטתו. קק"ל הצליחה להטמיע את מנהג נטיעת העצים בט"ו בשבט, ובמקביל קיים מנהג עתיק יומין לאכול חרובים בט"ו בשבט (מועדי הראי"ה עמ' רכג), ושמא בידינו שני מנהגים המשלימים זה את זה- הנטיעה, שהיא תחילת התהליך, ואכילת החרובים- ההנאה מהתוצאות לאחר תהליך ארוך – החזון והתגשמותו. חייו של חוני השתנו בעקבות המפגש שלו עם הנוטע ועם נכדיו. לימוד זה משריש בתוכנו את הצורך המוסרי להעניק לדורות הבאים.
(בשלח תשעז)
