הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בלבול ומבוכה אחזו בעם ישראל עם הגיעו אל קרבת ים סוף, כשהתברר ש" מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם". כשהם נתונים בסכנה קיומית בין המצרים ובין הים, צצו בקרבם, לדברי חז"ל, ארבע מפלגות שונות, כשכל אחת מציעה דרך התמודדות אחרת. המדרש מתאר: "בארבע כיתות עמדו ישראל על הים: אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן" (מכילתא דרשב"י יד, ועוד).
מדינת ישראל של היום מתמודדת אף היא עם בעיה קיומית, הלא היא הסוגיה המדינית-ביטחונית. גם כיום אנו נתונים בין הים ובין איראן, ובין חיזבאללה מצפון ומדרום חמאסטן.
בתקופה זו, שבה האחדות החמימה של ימי הסתיו התחלפה בקוטביות הצוננת של החורף, חשוב לסגל מבט חיובי על בעלי פלוגתא ולהתחשב בדעתם
בדומה להתפלגות של יציאת מצרים, גם בציבור הישראלי כיום ניתן למצוא ארבע גישות דומות: אלה דורשים הכרעה, ואלה החזרת חטופים תחילה, אלה שוקלים ירידה ואלה אומרים: רק תורה מצילה. להלן מילות הבהרה על כל כיתה וכיתה:
"נצווח כנגדן" – זו הגישה של היהדות החרדית שלא קיבלה את עיקרון היסוד של הציונות, לפיו על עם ישראל לפעול באופן יזום ומעשי למען הטבת מצבו. שיטתם "נצווח כנגדן", שכן אין כוחנו אלא בפה, בלימוד תורה ובתפילה, וקול יעקב הוא שינצח את ידי עשיו.
"נעשה מלחמה" – זו תפיסת הימין הלאומי, הסבורה שעלינו להפגין חוזק ועוצמה, לתקוף בלא הפסקה כדי להגיע להכרעה שלמה, שכן אויבינו מבינים רק כוח, ובניגוד גמור לחרדים, אנו צריכים צבא של תקיפות ואקטיביזם ויש להילחם ברצועה, כמצוות התורה "עד רדתה".
"נחזור למצרים" – זוהי עמדת השמאל הציוני, שרואה בהחזרת החטופים מטרה עליונה ומעדיף הפסקת לחימה והחזרת מחבלים לרצועה, כי תיקון המצב מחייב מידה של כניעה בלית ברירה. הסכמים עושים עם אויבים, ולפעמים זה דורש ויתורים כואבים וקבלת תנאים מסוכנים.
"ניפול לים" – זו אומנם רק סיסמתם של שונאינו בדם: "לזרוק את כל היהודים לים". אולם, יש יהודים שאימצו פתרון מעט דומה: לעבור אל מעבר לים, שם "יש אנשים יותר אדיבים, כך שהייאוש נעשה יותר נוח", כלשון חוה אלברשטיין בשיר "לונדון לא מחכה לי".
חז"ל הסבירו שבדברי "מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" וכו' יש תשובה כנה לכל כיתה וכיתה. הדבר מלמד שכל קבוצה ראויה להקשבה, וכי אין לבטל בזלזול אף דעה.
בפועל, בים סוף יושמה אפשרות חמישית: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". אולם, נס קריעת הים היה חד-פעמי בהיסטוריה, ובעולם של זמננו הסתמכות על נס גלוי אינה באמת אסטרטגיה.
אף לא אחת מארבע הדרכים מסוגלת להציע פתרון יציב וכולל לבעיית קיומנו הבטוח בארצנו. אין להסתפק בתפילה, שכן אנו חיים בעולם העשייה, וכמו בחיי היחיד כך בחיי האומה, יש לבצע כל השתדלות אפשרית בבחינת אתערותא דלתתא. אין להטיל את כל כובד המשקל על כוחם ועוצמתם של כוחות הביטחון, משום שאי אפשר לפתור את כל הבעיות בכוח. חתירה להסכמים היא בוודאי חשובה, אולם השילוב האידיאלי של שלום וביטחון והשגת כל המטרות לא נראה כעת בר-השגה. שיטת המיואשים, "אורזי המזוודות" של חנוך לוין, מוותרת על הגשמת חזון היהדות ורעיון הציונות, ואף שוגה באשליות לגבי החיים בתפוצות.
כיוון ששום דרך לא פותרת את בעיותינו הקיומיות לבדה, עלינו לאמץ את הטוב והנכון שבשלוש הדרכים הראשונות גם יחד: אמונה, תורה ותפילה, בד בבד עם צבא, ביטחון ועוצמה, ובה בעת חתירה להסדרים בני-קיימא. אפשר שהאות הגדול שקיבלנו עם היציאה ממצרים יכול לשמש לנו מקור השראה: תפילין של ראש מכוונים לאמונה ולתפילה, תפילין שעל שריר הזרוע מייצגים את העשייה והכוח ומונחים כנגד הלב הרגיש לכאב, רוצה בשלום ושלווה ואינו מאבד תקווה.
הראי"ה קוק כבר הבחין בזמנו בין שלוש סיעות בעם ישראל המשקפות במידה רבה את שלוש הכיתות שעליהן הצבענו: תנועת הקודש האורתודוקסית, התנועה הלאומית הציונית, וזו הליברלית-הומנית. הוא קובע ותובע ששלושת הכוחות הללו יתלכדו וישלימו זה את זה, יכיר כל אחד את הצדדים החיוביים שבאחרים, ויפעלו יחדיו בשיתוף פעולה ובכבוד הדדי (אורות עמ' עא).
בתקופה זו, שבה האחדות החמימה של ימי הסתיו התחלפה בקוטביות הצוננת של החורף, חשוב לסגל מבט חיובי על בעלי פלוגתא, להתחשב בדעתם ולראות את תרומתם. ברוח ט"ו בשבט, נציין שכמו שבטבע הפראי, השונות והרב-גוניות יוצרות מאזן אקולוגי בריא, כך בטבע החברתי-פוליטי, הפראי לא פחות, צריכים לחתור לכך שהנבדלות וריבוי הדעות ייצרו הרמוניה ושילוב נאות.
