על השבטיות

דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל – סוגיית השבטיות מעסיקה את הדעת מיום שנוצרה ועד ימינו אנו. מחד גיסא, ״כולנו בני אב אחד נחנו״, והחשיבות הגדולה של ראיית לאומית, ציבורית ואחדותית היא בנפשנו. לא זו בלבד, אלא שהשבטים המקוריים כבר אינם קיימים כחטיבה נפרדת, ויש בזה גם ברכה מרובה להיותנו גוי אחד בארץ; מאידך גיסא, לשבטים הייתה זהות שבטית מובחנת, כשכל שבט חי את עולמו ואת ייחודו.
ברכות יעקב בפרשתנו וברכות משה רבנו בפרשת ״וזאת הברכה״ מוכרות לנו היטב, ומבטאות את ההבדלים הגדולים שבין השבטים, את חשיבות הזהות השבטית, ועוד יותר – את החשיבות שיש לכל שבט ושבט בהיותו ״כאחד שבטי ישראל״. המציאות השבטית אפוא הביאה הרבה צער ומלחמות אחים לעולם, בד בבד עם היותה מקור ומשאב עצום לגיוון, ריבוי, ומערכת המעניקה זהות עמוקה.
נכון יהיה לומר כי גם כיום אנו מוצאים את עצמנו במציאות דומה, אם כי כמובן לא זהה. אין צורך לאמץ דווקא את נאום השבטים של מי שהיה נשיא המדינה, ראובן ריבלין. ודאי שיש הצעות שונות להתבוננות על תתי-המבנה של החברה הישראלית, וניתן להציע הצעות שונות. אולם, תחושות היסוד שדברים מסוימים אינם שייכים ל״שבט שלי״, או שדרכים מסוימות לא נוהגות ב״שבט שלי״ ושייכות ל״שבט האחר״, נוכחות בחיינו מאוד מאוד. סוגיות כמו הקיימות ואיכות הסביבה, התנ״ך, דרכי השבת החטופים, המהפכה-רפורמה-שינויים משפטיים, צדק חברתי ועוד ועוד יוצרים קווי הבחנה ההולכים ומתחדדים לאור ה״שבטים״ השונים. מציאות מתוקנת היא זו שקווים נחצים, ובסוגיות מסוימות אדם סובר כך ובאחרות סובר אחרת. אולם, נראה כי אנו מתקרבים יותר למצב של קשר אמיץ בין הנושאים השונים, ו״אמור לי מה דעתך בנושא אחד, ואני אדע מה עמדותיך בכל הנושאים המאפיינים את המרכיבים של השבט שלך״.

כחלק מההגנה על השבט, הולכת ומתפתחת במקומות רבים תרבות של איסור יצירת מגע עם השבט האחר, תמונה של מלחמת בני אור בבני חושך, דיבור מתמיד על ״הם״ ו״אנחנו״, הימנעות מדיאלוג אמיתי בו לא רק מדברים אלא גם מקשיבים, התכבדות בקלון השבט האחר ועוד ועוד. המאפיין הבולט ביותר הוא שאפילו המחלוקות העמוקות אינן ענייניות, וחלק גדול מהשיח הוא הטיעונים בדבר חשיפת המניעים הנסתרים, מתקפות על הצביעות, שיח גינויים מתמיד, וכדו׳. דומה שבמאזן העדין בין ברכת השבטיות לבין המארה שהיא מביאה – ישנה נטייה הולכת וגוברת לצללים.
בחזוני, איש הציונות הדתית מתאפיין בכך ששייכותו לשבט הנהדר הזה אינה חוסמת אותו מלפתוח דלת רחבה מאוד להגמשת הגבולות השבטיים. לא בשל רצון למצוא חן או להתרפס, ולא על מנת לקבל אישור מצד כלשהו. לא זו בלבד, אלא שהריכוך נעשה לכיוונים מגוונים ומנוגדים, כלפי שמאל וכלפי ימין, כלפי חילוניות וכלפי חרדיות ובוודאי כלפי מסורתיות וכדו׳. כל זה לא רק בגלל בקשת האחדות, כי אם גם בשל אמונתו העמוקה כי לא כל האמת נמצאת אצלו, ולא כל המלחמות האידיאולוגיות שהוא מנהל מאירות את הטוב. הוא מאמין במלוא עוזו ביסוד שכל שבט הוא ״כאחד שבטי ישראל״ ובתרומה העצומה שיש דווקא במגע המשותף. הוא גם רואה את נגעי עצמו, ומכיר בענווה שאף הוא זקוק לתועלת הגדולה המוצפת משיח מלבן ולא משיח מתנצח. אין הוא רוצה לוותר על אמונתו ודרכו, אך הוא מוכן באופן מתמיד לשייף אותה, לנקות את הדורש ניקיון, ולהיטיב את עצמו. דרך זו אפשר שתטה מחדש את הכף מהקרע ומהעוינות אל האיזון העדין שבין אמונה עמוקה בצדקת דרך, בד בבד עם הכרה שטוב לו לעם ןיש בו דרכים שונות ומגוונות, שביחד עולה מהם מארג מאיר של אספקלריא שלמה.