הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הדילמה הגדולה של מי שאינו נמצא במעגל המלחמה היא כיצד לנווט בין שותפות נפשית מלאה עם החטופים, משפחותיהם, חיילי צה"ל, הפצועים, משפחות השכול וכדו', ולא להסיר את הדעת לרגע מהמשא הכבד שהם נושאים על כתפיהם – לבין חלק מהניצחון המושג דווקא כאשר המדינה על כל היקפיה ממשיכה להתקיים ולהביא לידי ביטוי את חייה כחברה. מחד גיסא, הנפש נוטה להפסיק כל פעילות שאינה קשורה לפחות באופן עקיף במלחמה – כל עינוג, כל חופשה, שכן אין זה ראוי בשעה הזו לעסוק בכך.
הגמרא במסכת תענית משקפת חובה מוסרית ודתית זו: "תניא אידך: בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן – עליו הכתוב אומר והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות…" (תענית יא ע"א).
מאידך גיסא, הלוא אף שבראש ובראשונה הווייתנו כאן מחייבת ביטחון והגנה מפני אויב, לא יהיה זה נכון למצות את כל הקיום ב"מקלט בטוח". מעל הביטחון אנו קרואים לבנות קומות גבוהות יותר, של מדינה שמושתתת על אדני מוסר וצדק, כמקום ששמח וטוב לחיות בו, לממש את עולמנו היהודי והתורני, לכונן חברת חסד וערכים ועוד ועוד. הפסקת אלה, ואפילו חלקים מכך, מהווה ניצחון של האויב, שכן פעולותיו הראשוניות נועדו להרוג אותנו ולפגוע בגופנו, אולם הוא מייעד את עצמו גם לחסל את מהות קיומנו בארץ ישראל, ולא לאפשר את קיומם של חיים מלאים בה.
מי שאינו נמצא במעגל הלחימה קרוא עתה למלא את תפקידו שלו במערכת הכללית
כדרכן של סוגיות עמוקות, לא יהיה זה נכון לכלול את הכל בחבילה אחת. בראש ובראשונה, ההתמקדות ראויה להיות במקומות הבונים את האומה לטווח ארוך, ועוסקים ביסודות העמוקים ביותר של הווייתה. מבין אלה אפשר לציין שניים: ראשון בהם הוא התביעה הנבואית המתמדת, לאורך ספרי הנבואה כולם, לתת את הדעת ל"גר, יתום ואלמנה" כראשי פרקים המחייבים את תשומת הלב לכל ה"שקופים" למיניהם; לתביעה המתמדת מהשלטון, מראשית ימיו ולאורך ספרי הנבואה כולם, לעשיית צדקה ומשפט ולניהול הוגן של משאבי המדינה; לכינון חברת חסד, שבה לא יימצאו עני ודך שאינם זוכים למענה; ועוד ועוד.
ככלל, ביטחון לאומי מחייב כמובן את הניצחון בשדה הקרב, אולם אינו יכול להסתפק בו. אנו מבטאים זאת בצורה משמעותית בשירות הלאומי, המכונן את התפיסה כי הביטחון הלאומי בנוי מרוחב גדול ומקיף של נושאים, וחוסנה של החברה הוא אחד היסודות המהותיים ביותר שבו.
השני הוא תלמוד תורה ומקומו לטווח הארוך. זהותה המהותית של מדינת ישראל קשורה בו ובדרכי לימוד התורה המתקיימים במוסדות תלמוד התורה בעולמנו. מצאנו דרכים שונות לקיים הן את עמוד התורה והן את השירות הצבאי, שהוא חובה דתית ומוסרית ("האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"), על ידי ישיבות ההסדר, על ידי המכינות, ועל ידי מוסדות אחרים שצועדים בדרך זו. הם בונים את מקומה של תורה בתוך החברה הציונית-דתית ופונים גם למעגלים רחבים בהרבה בעם ישראל כולו. תשומת הלב שלנו צריכה להינתן גם אליהן, כבונות האומה לטווח ארוך. הדבר תובע קשת רחבה – בין בתמיכה בקיומם של מוסדות אלה וסיוע להם, ובין בהטמעת החובה, בעיקר בתלמידי כיתה יב שעסוקים כעת בשאלת דרכם בשנה הבאה, לסלול את דרכם לשילוב שתי המשימות גם יחד.
אלו דוגמאות בלבד למה שחייב להיות לנגד עינינו: מי שאינו נמצא במעגל הלחימה קרוא עתה למלא את תפקידו שלו במערכת הכללית, גם כדי להעניק את הכוח הגדול ללוחמים היודעים שאין אנו מבזבזים את מאמציהם לריק, וגם כדי לבנות את הקומות הנוספות שמעל לביטחון, שהלוא זו מהות הקיום שלנו בארץ המיוחדת הזו.
