פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", יוצאים צוותים מיוחדים לתעד את קורותיה: ראיונות, צילומים, שימור מוצגים, תיעוד של הרס וחורבן. שכול וכאב מזה, ומעשי הקרבה, אחווה וערבות הדדית מזה.
לעומד מן הצד נראה הדבר כעין חלום דמיוני. בעת שהתותחים עדיין יורים, הנמרים והטנקים שועטים בחולות עזה, וחיילי צה"ל הי"ד ממשיכים למסור נפשם על הגנת העם והארץ; בעת שמאות חטופים, שבויים ונעדרים ובני משפחותיהם עדיין חרדים לגורלם, חייהם תלויים על חוט השערה, ומאות פצועים נושאים עימם בכאב את צלקות המלחמה ומבקשים מזור והחלמה – האומנם זו העת לתיעוד היסטורי? והכל כדי שנוכל בעתיד, לא היום, לספר את הסיפור?
אכן, כפי שלימדנו הרב יונתן זקס, עיון בפרשת השבוע מלמד שתכונה זו מורשת היא לנו מאבותינו. ברגעים הגורליים ביותר של יציאת בני ישראל ממצרים, בדקות ה'קובעות', מכנס משה רבנו את בני עמו ומצווה אותם. לא על קבלת תורה, לא על שמירת מצוות, אלא על "מורשה להנחיל":
"לא על החופש, לא על ארץ זבת חלב ודבש המחכה להם, ולא על המסע המדברי העומד עתה בפניהם. לא ולא. שלוש פעמים הוא שב ומדבר איתם על העתיד הרחוק, על הימים שלאחר המסע, כשהם יהיו חופשיים בארצם; אך לא על הארץ נסובים דבריו, ולא על החברה שהם עתידים לבנות, ואפילו לא על החובות הבאות עם החופש. דבר אחר מעסיק אותו.
הוא מדבר איתם על חינוך. על חובת ההורים כלפי ילדיהם. הוא מדבר איתם על השאלות שילדיהם אולי ישאלו אותם בימים רחוקים, כשהמסות הגדולות שעיניהם תראינה בקרוב יהיו לכל היותר זיכרון מטושטש. הוא אומר לאחיו בני ישראל לעשות את מה שעם ישראל אכן עושה מאז ועד היום. ספרו לילדיכם את הסיפור. עשו זאת בדרך האפקטיבית ביותר. תנו להם לחוות שוב את הדרמה של הגלות והיציאה ממנה, העבדות והחירות. עודדו את ילדיכם לשאול שאלות".
ומכאן 'מודעה רבה לאורייתא', גם לתורת המלחמה הנוכחית: מותר ומצווה לשאול שאלות, כמה שיותר שאלות, ואת כל השאלות, אפילו אם לא נקבל עליהן תשובה ראויה. בשאלה – לא רק בזכירה – סוד הגאולה, לימוד הלקח ומניעת האסון לעתיד לבוא.
ביטוי לחובת "סיפור יציאת מצרים" ניתן שוב ושוב בפרשתנו. כך, בתחילה: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?' וַאֲמַרְתֶּם, 'זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל'". (שמות יב, כה-כז).
מותר ומצווה לשאול שאלות, אפילו אם לא נקבל עליהן תשובה ראויה. בשאלה – לא רק בזכירה – סוד הגאולה, לימוד הלקח ומניעת האסון לעתיד לבוא
ובמקור נוסף: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם'". (שמות יג, ח). ובמקור שלישי: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, 'מַה זֹּאת?' וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, 'בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים'" (שמות יג, יד).
מדוע סבר משה שזה הדבר החשוב ביותר שיש לומר ברגעים הגורליים של הגאולה? מורה אותנו הרב זקס: "חופש הוא יצירתה של אומה, ואומה צריכה זהות, וזהות צריכה זיכרון, והזיכרון מקודד בסיפורים שאנחנו מספרים. הקשר החזק ביותר בין דורות הוא הסיפור על אלה שבאו לפנינו: סיפור ההופך לסיפורנו שלנו, ואנו מנחילים אותו כמורשת מקודשת לאלה שיבואו אחרינו. הננו הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו. ראשיתה של זהות היא הסיפור שהורים מספרים לילדיהם… המתנה הגדולה ביותר שבידנו לתת לילדינו אינה כסף ואינה קניין, כי אם סיפור. סיפור אמיתי, לא פנטזיה; סיפור המחבר אותם אלינו ואל מורשת עשירה של ערכים נאצלים. איננו גרגירי אבק הנישאים אנה ואנה על פי כיוונה של האופנה הרוחנית בת הרגע. אנו יורשיו של סיפור שהדריך מאות דורות של אבותינו ושינה את העולם המערבי כולו. את אשר נשכח נאַבֵּד. המערב שוכח את סיפורו. אסור לנו לשכוח את שלנו".
כידוע, מצווה זו, של עשיית "זֵכר ליציאת מצרים" הייתה לימים מצע ומסד לרבות מן המצוות. למן קריאת שמע והנחת תפילין, דרך מצוות השבת והמועדים השונים, ועד לפדיון בכורות והתחשבות מיוחדת בעבד, בעני ובגֵר, ביתום ובאלמנה.
אחד משיאיה של זכירת יציאת מצרים הוא ליל הסדר, שבו אנו לא רק מספרים על העבר כמעשה שהָיֹה הָיָה פעם, אלא כמציאות חיה שיש לחוות אותה מחדש.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (או בלשונו המועצמת של הרמב"ם: "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים").
היסטוריה יהודית אינה שייכת רק לעבר. היא חיה בהווה ופניה צופים גם פני עתיד. המאורעות שאנו חווים בימים אלה, וכל אותם ימים, לכאורה ימי חולין ושגרה של 'עוד יום ועוד יום', מחייבים אותנו כבר היום להבין את משמעותם. בעתיד, גם הם יהיו חלק מן המורשת, חוליה נוספת בשרשרת האינסופית של דברי ימי עַם ישראל.
