קושיות לרוב
אני מתפלל שההחלטות שמתקבלות בקבינט המצומצם הן הראויות והנכונות, שיקדמו אותנו להשגת שני יעדי המלחמה, ומהר: מיטוט חמאס והשבת כל החטופים, החיים והמתים שבהם. אני תוהה, אם בקבינט שהעומד בראשו, ראש הממשלה, ומספר 2 בחשיבותו, שר הביטחון, צהובים זה לזה, בקושי מחליפים מילה, ומסביב שרים לעומתיים זה לזה וזה עם זה, ניתן בכלל לשמוע, להשמיע, ולקבל החלטות כדבעי. אני חושש, שבעוד 50 שנה, לכשיתפרסמו הפרוטוקולים, יגיעו נכדיי לקום מנוחתי, וישאלו- סבא יקר, איך אפשרתם להם. המזל, שכבר לא אשמע וגם לא אוכל להשיב.
ולימינו. בתחושה של רבים (וברור כי לתשקורת יש חלק במורך הלב ובהינדוס התודעה לייאוש רבתי), אחרי 100 ימי לחימה הרואית של חיילי צה"ל ומפקדיו, לחימה בעוצמה שלא הייתה כמותה עשרות שנים בכל המלחמות בעולם, מתחיל לכרסם הספק אם שני היעדים שהציב הקבינט הם ברי השגה במלואם, ובעיקר – האם אנחנו בידיים הנכונות שמסוגלות יהיו להתמודד עם כל כך הרבה נושאים כבדים, כל אחד במשקל טונה: לדוגמאות, על קצה המזלג; מה יהיה 'ביום שאחריי' ברצועת עזה- מי ינהל שם את המערכת האזרחית שתתחדש וזו שתהא אחראית על שיקום עזה על 2 מיליון התושבים שבה? כיצד יובטח שהטרור הפלשתיני שוב לא ירים ראש משם? מה גבול הוויתורים שישראל יכולה להרשות לעצמה כדי לקבל את כל או מקסימום החטופים בחזרה? איך יתפרשו ויתורים כאלה או אחרים שלה מול חמאס בעיניים של חיזבאללה, ובעיקר איראן המפעילה את הפרוקסים שלה בכל הזירות? האם ואיך תצליח הממשלה לעמוד באתגר החזרתם של כ-150 אלף המפונים בצפון ובדרום לבתיהם? האם תצליח להתמודד באתגרים הכלכליים האדירים העומדים לפתחנו? האם תשכיל שלא למתוח את החבל מול ביידן וארה"ב יתר על המידה, ולו כדי שלא לסכן את הצ'ק הפתוח של נשק אמריקני בעת צרה לישראל (ומה המחיר שישראל מוכנה לשם על כך, אם בכלל)? ומה עם רבבות שזקוקים יהיו לסיוע נפשי רצוף? ועוד ועוד. מכלול נושאים כבדים וגורליים הגדולים גם על "ממשלה נורמלית", מתפקדת, הזוכה לאמון ולהוקרה של הציבור, שלא לומר על זו המכהנת.
כן ולא
זה שהממשלה הזו היא לא בדיוק חלומה של כל אם יהודייה (ואפילו לא של רבים מאלה שבחרו בה, אם נסתמך על סקרים), איננו זקוק לראיה. האם בשש שאחרי המלחמה, יש סיכוי רב שהממשלה הנוכחית תמשיך לכהן? מסופקני. הרחוב לא יתן, והפרישה של קודקודי הצבא נוכח האחריות שלהם למחדל אוקטובר, יפנה את הדרישה להתפטר גם כלפיי הדרג המדיני. סביר שיוכרז על בחירות חדשות. אלא, שבחירות יחזירו בהכרח לרחוב הישראלי את הקרע בו היינו ערב המלחמה. את מלחמת האחים, ואולי אף בעוצמה חזקה מכפי שהיה. ולוואי שלא. אבל האם יש דרך אחרת? השר מיקי זוהר סבור שנחוצה ממשלת אחדות רחבה, בהשתתפות כל המפלגות הציוניות. רעיון מעולה, מבורך, כל המלים המשבחות והתומכות. אבל בעניים שלי, ממשלה שכזו היתה נדרשת וטובה לשעתה. אין סיכוי שכזו תקום עתה, ולא רק בגלל נתניהו, שרבים, גם במפלגה שלו, רואים בו אחראי (עם אחרים) למחדל האמור. זה לא רק ביבי. יש עוד כמה וכמה מיניסטרים שהוכיחו עד כמה הם לא מתאימים לחליפות שתפרו להם. אז בשם 'אחדות' מדומה, ננציח אותם על כורסאות הצבי? באס. די. המשבר העמוק יכול, לא יכול, חייב להיות נקודת הזנק להנהגה ראויה יותר למדינה. כי פשוט אין ברירה. כן, גם (עם) הליכוד, יכול (להיות חלק משמעותי בממשלת האחדות. לאחר בדק בית שם. אבל לא המוביל. בינתיים. לענ"ד)
"אני אחראי"
"7 באוקטובר הוא אירוע מזעזע ומכונן כאחד, שמחייב בירור עמוק ותחקירים נוקבים. האירוע יצטרך להיבחן מכל הזוויות, בכל התחומים ובראייה רב-שנתית, ובתוך כך כמובן, גם התקופה שבה פיקדתי על צה"ל. אני אחראי לפעולות שנעשו בצה"ל בתקופתי, ויש לערוך בירור עמוק, ואני שואל את עצמי ללא הרף מה יכולנו לעשות אחרת", אמר רא"ל במיל' אביב כוכבי, הרמטכ"ל לשעבר, באזכרה לחללי שיירת הל"ה.
"אני אחראי לפעולות שנעשו בצה"ל בתקופתי" – דבריו אלה של כוכבי הם תשובה לרבים מאוד שתהו להיכן נעלם, מדוע לא שומעים אותו. אז יש לנו מקבלי אחריות: כוכבי, הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד דרום. ומי עדיין לא אמר "אני אחראי לפעולות שנעשו ופעולות שלא נעשו בממשלה בתקופתי"?, אתם יודעים. אני מעריך שבשלב מסוים גם הוא – נתניהו- יכריז: "גם אני אחראי" ויוסיף: "אמרתי את זה מזמן". אז למה לחכות? מה שנקרא גם לאכול את הדגים המסריחים וגם להיות מגורש מהעיר.
ונחזור לכוכבי שהוסיף: "נצטרך להגדיר ולקומם מחדש את היעדים הלאומיים ואת סדר עדיפותם, ולזכור שהביטחון הוא תנאי ראשון והכרחי לקיומנו כאן", והוסיף בקשה: "השאירו את הצבא מחוץ לשיח. תנו לצה"ל לנצח. אל תיתנו לאויב לפגוע בנו בגלל היעדר האחדות. אין לנו ארץ אחרת ואין לנו לאן ללכת. נצטרך להגן על עצמנו מפני איומים חיצוניים, אבל נצטרך להגן על עצמנו לא פחות מאיומים פנימיים. אנחנו עם מיוחד. את הימים הקשים ננצח ביחד".
כשהאלפים בכיכר החטופים צעקו: "את כולם, עכשיו!" מצאתי עצמי ממלמל בשקט את ההברות. לא הצלחתי להגות אותן כי לא ידעתי להציע רעיון לאיך
לקצץ, לקצץ, לקצץ
בסבירות גבוהה מאוד, מתי שהוא ב-2024 יהיו כאן בחירות לכנסת. ההערכה היא שזה יקרה באמצע השנה, פלוס מינוס.
עלות הבחירות היא גבוהה, ובכללו מימון המפלגות. בעיניים שלי, יותר ממתבקש שחברי הכנסת יתעלו על עצמם ויקצצו את מימון המפלגות, לפחות זה שמכאן והלאה, ב-30 אחוז לפחות. שיסתדרו עם מה שנשאר. וגם יש לחוקק, שכל מי שעומד בראש רשימה, יהיה אחראי אישית על חובות של מפלגתו למדינה. אישית, ממש. שכידוע, מפלגות שונות חייבות למדינה עשרות מיליוני שקלים ממערכות בחירות קודמות. לך תכניס את המפלגה לבית סוהר. אם ראש הרשימה יידע שהוא אחראי אישית, בטוח שהוצאת הכספים תהיה הרבה יותר מבוקרת.
שלא נגיע למקומן
הלכנו לכיכר החטופים בתל אביב, כדי להביע בפני המשפחות את הזדהותנו עם כאבן ועם דרישתן לשובם של כל החטופים כאן ועכשיו. קל להזדהות עם דרישות כאלה.
עמדנו שם בקור קרוב לשעתיים, שמענו לא מעט קרובי משפחה של החטופים, דמענו איתם. לא ראיתי הרבה חובשי כיפות בין הרבבות. מודה, הרגשתי לא הכי בנוח נוכח ביטויים שהשמיעו חלקם (מיעוטם, בהם פרופ' אסא כשר) באשר לחלק המאוד ספציפי שבממשלה. וכידוע, אינני נמנה עם תומכי הממשלה הזו. אבל הרגשתי, שבעצרת המונים בנושא החטופים, שהוא בקונצנזוס, צריך לברור את המילים, גם אם הן יוצאות מעומק הלב הדואב. 99 אחוז מהדוברים שמרו על כך, וטוב שכך.
כשהאלפים צעקו: "את כולם, עכשיו!" מצאתי עצמי ממלמל בשקט את ההברות. לא הצלחתי להגות אותן, כי לא ידעתי להציע רעיון איך עושים את זה. וגם חשבתי לעצמי – וכי הממשלה והצבא לא רוצים את כל החטופים כאן ועכשיו? בטוח שכן. אבל מה לעשות, יש דברים שגם אם כל כך רוצים, לא תמיד יודעים איך להשיג, וגם אם כן, לא תמיד מצליחים. בטח כאשר לקברניטים יש גם שיקולים אסטרטגיים שאנחנו לא חשופים אליהם.
בעיניים שלי, להגיד שהצבא לא מנסה (בהגינות: במנדט שקיבל מהממשלה), זה גם לא נכון וגם עוול לצבא. לא מעט חיילים נהרגו בקרבות בדיוק על הדבר הזה, על ניסיון להגיע לחטופים. אבל נאמנים עליי דברי חז"ל: "אל תדון חברך עד שתגיע למקומו". שלא אגיע, שלא נגיע. ייתכן שלמשפחות החטופים מותר לומר מה שלאחרים אסור.
זירת יו"ש
המלחמה בעזה ובצפון דוחקת מהכותרות הראשיות את הנעשה בגזרת איו"ש. בתכל'ס, מלחמה יומיומית בעצימות גבוהה לסכל פיגועי טרור מזה, והתעצמות ארגוני המחבלים באמל"ח מזה. במערכת מביעים חשש מהגברת ההשפעה של איראן וחמאס על הנעשה ביו"ש. מדי לילה, וזו לא הגזמה, חיילי צה"ל, מג"ב ושב"כ פושטים על קיני מחבלים ביו"ש. 300 מחבלים חוסלו שם מתחילת המלחמה, כ-1,300 מחבלי חמאס, נחשפו כמויות ענק של אמצעי חבלה, נלקחו עשרות מיליוני שקלים שיועדו למימון הטרור. לראשונה זה עשרות שנים משתמשים גם בכלים מהאוויר לחיסולים ממוקדים (משמחת תורה חוסלו ביו"ש מהאוויר 65 מחבלים), מלחמה ממש.
ונזכיר, בשבת שעברה סוכל ניסיון חדירה ליישוב אדורה, 3 מחבלים חוסלו. הרובים ושאר מרעין בישין שנמצאו על גופותיהם מעידים שהתכוונו לבצע טבח, ובגדול. במערכת הביטחון גוברת ההכרה כי האש שביו"ש מבעבעת וקיבלו החלטה לתגבר את החיילים שבגזרה.
עם כל הכבוד לכיתות הכוננות היישוביות, ויש כבוד, בצה"ל מתכננים (כך חשף חנן גרינווד ב'ישראל היום') להקים מוצבים ביישובים ביו"ש, שיתגברו את השמירה עליהם. שר הביטחון, גלנט, בדעה כי יש להתיר העסקת פלשתינים בישראל, כדי לצמצם את ה'משיכה' שלהם לטרור, אך סמוטריץ' ובן גביר חזקים עליו בהשפעה על נתניהו, שנכון לעכשיו פועל בדיוק על-פי התכתיבים שלהם.
ובתוך כך, צה"ל ומשרד הביטחון החלו בחלוקת אמצעי לחימה ומכולות ציוד לכיתות הכוננות ביישובי הצפון, במקביל לחלוקה ליישובי עוטף עזה. כל יישוב עתיד לקבל נשקים, אפודים קרמיים וקסדות. בהמשך יחולק ציוד רפואי ולוגיסטי נוסף. האם זה אומר משהו על ההערכה בצה"ל על אשר צפוי להתפתח בגבולנו הצפוני?
