השאלות בתנ"ך כאמירות מוסריות

המכתם "כי האדם עץ השדה" היה מכבר לסלוגן של ט"ו בשבט. סופרים, משוררים ומחנכים הופכים בו והופכים בו, וכיד הדמיון הטובה עליהם הם מחפשים את נקודות הדמיון בין האדם לעץ, את נקודות הדמיון בין התפתחותו של האדם לבין גידולו של העץ. הגדיל לעשות המשורר נתן זך, שנתן לכך ביטוי בשירו "כי האדם עץ השדה":
כי האדם עץ השדה,
כמו האדם גם העץ צומח,
כמו העץ האדם נגדע…

כי האדם עץ השדה,
כמו העץ הוא שואף למעלה,
כמו האדם הוא נשרף באש…

כי האדם עץ השדה,
כמו העץ הוא צמא למים,
כמו האדם הוא נשאר צמא…

אבל הסלוגן הזה, המתפרש יפה כמטפורה, לא נכתב עם סימן קריאה בסופו אלא עם סימן שאלה נוקב. התורה מבקשת מעם ישראל הצר על אויבו שלא לפגוע בעצי המאכל, תוך שהיא מציגה לו שאלה: האם העץ הוא אויבך שאתה מבקש לפגוע בו כמו באויב האמיתי, האדם? השאלה הזו טומנת בחובה אמירה מוסרית נוקבת, ומסתבר שאמירה מוסרית באמצעות שאלה עולה בעוצמתה על אמירה מוסרית המסתיימת בסימן קריאה.

מרביתם המוחלטת של פסוקי התנ"ך מסתיימים בנקודה. הם מבטאים בדרך כלל דרישות, ולעיתים נזיפות. התורה מצווה באמצעותם את תרי"ג המצוות, והנביאים מציגים בהם את תביעותיהם המוסריות ומוכיחים בהם את העם. רק לעיתים רחוקות אנו מוצאים בתנ"ך פסוקים המסתיימים בסימן שאלה, ואלה בדרך כלל מבטאים אמירות מוסריות, התרסה כלפי התנהגות בלתי מוסרית, ופעמים שהם מופנים אל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. ומתברר שפסוקים אלה נוקבים עד התהום, מותירים בלב הקורא חותם עמוק, מצליפים בו יותר מאלה המסתיימים בנקודה, והופכים להיות משפטים מכוננים לדורות שקשה לדמיין את השפה והתרבות העבריים בלעדיהם.
כשהקדוש ברוך הוא מבקש להשמיד את סדום ועמורה על חטאתם ניגש אליו אברהם, מבקש להעמידו על העוול שבעונש הקולקטיבי ושואל: "האף תספה צדיק עם רשע?" וחותם בשאלה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", ודומה ששאלתו נשמעת כמו זעקה לצדק, משפט ומוסר.
פנייתם של שבטי גד וראובן, וחצי שבט המנשה למשה שלא להיכנס לארץ אלא להתיישב בעברו השני של הירדן, מצליחה להוציא את משה משלוותו, הפונה אליהם באמירה שסימן שאלה ענק מרחף מעליה, זעקה הנשמעת מקצה הארץ ועד סופה, זעקה שאיננה מרפה מאיתנו בימים אלה של מלחמה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? עוצמתו של האמצעי האמנותי הזה המציג את האמירה הזאת בצורת שאלה, נובעת מן העובדה שהיא מעמידה את הפונה למול ראי ממנו משתקפת דמותו הנלעגת מעצם האבסורד המוסרי שבפנייתו.
חמש בנות צלופחד מתייצבות בפני משה ומבקשות לרשת את נחלת אביהן אף כי אין לו בנים. גם הן מציגות את טענתן בשאלה שאיננה אלא תביעה לצדק: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן?" המלחמה בן אנשי שאול לבין אנשי דוד אינה פוסקת. יואב שר צבא דוד המלך מבקש לנקום באבנר בן נר, שר צבא שאול, כנקמה על הרג אחיו, ואז צועק אבנר ליואב את המשפט האלמותי, שהאנושות אינה מפסיקה לשאול את עצמה לאורך כל הדורות, ושאנחנו שואלים אותה במיוחד בימים אלה של "חרבות ברזל": "הלנצח תאכל חרב?"
כרם היה לנבות היזרעאלי בצמוד לארמונו של אחאב, ואחאב חשק בו. בעצתה ובעורמתה של איזבל אשתו נמצאה הדרך להרוג את נבות. עם מותו ביקש אחאב לרשת את כרמו. הקדוש ברוך הוא מצווה את אליהו הנביא לומר לאחאב בשמו: "הרצחת וגם ירשת?". דומה שהפסוק הזה מהווה את פסגת המוסר האנושי, והוא היה לאבן יסוד במוסר ובמשפט העברי. רצח הוא לכאורה העבירה החמורה ביותר והבלתי מוסרית ביותר בארסנל העבירות של האדם, אולם הפסוק הזה מציג פגיעה באושיות המוסר גדולה יותר: הנאה מפירות העבירה. אין ספק שעוצמתו המוסרית של הפסוק הזה נרכשת בגלל העובדה שהוא מוצג לנו כשאלה. הצגת האמירה המוסרית כשאלה מעבירה את הדילמה המוסרית מן התובע אותה אל הנתבע, היא מעבירה אליו את החובה לענות על השאלה, היא מעבירה אליו את כובד האחריות המוסרית.
מן המקום הזה, מן התרבות הזו, המעצימה את הדילמה המוסרית באמצעות השאלה, גדל הסיכוי לחברה אנושית טובה יותר.