החייל שהתנדב ולימד אותנו מה זה לרצות

עמדתי בתור לגלידה. דקה. שתי דקות. עשר דקות. התור לא זז. הילדים מחכים מתוסכלים. מתבונן בנייד. פתאום אני קולט בחור צעיר ששואל מי כאן אחרון. אני מסמן לו שאני. הוא מסתכל עליי. מחייך. ואז באופן תמוה ומוזר, אני קולט שהוא עוקף אותי בתור. אשכרה מתקדם לפניי. אלא שהוא לא עוצר כאן, והוא ממשיך להתקדם ועוקף גם את הבחור שעמד לפניי. הרגשתי מבוכה. מה אני אמור לעשות? פשוט לתת לו לעקוף אותי? בן אדם, מה נסגר איתך?

הוא ממלמל 'סליחה' וממשיך להתקדם. עוקף עוד אחד ועוד אחד. והנה הוא בראש התור. הרגשתי שזה גדול עליי. אמרתי לו: "סליחה, אבל גם אנחנו בתור. אתה לא יכול פשוט לעקוף את כולם!".

הוא הסתכל עליי במבט מבולבל, הוציא חוגר ואמר לי: "סליחה, סליחה. אתה צודק. אבל אני כבר 80 יום בעזה. כל הזמן הזה פנטזתי על הגלידה הזו. מקווה שזה בסדר מצידך שלא התאפקתי ועקפתי בתור".

לא ידעתי איך להגיב. אמרתי לו: "אם רק הייתי יודע… תגיד, אפשר להזמין אותך לעוד משהו?" הוא ענה לי: "פוסט-טראומה היא לא עוני, אני עדיין יכול לשלם על עצמי… אבל תודה ששאלת".

***

שמעתי על מסעדה שאירחה מילואימניקים שנאלצה לדחות שוב ושוב לקוחות שרצו לשלם את החשבון של ארוחת המילואימניקים. נראה שהכרת הטובה שכולנו מרגישים כלפי החיילים והמילואימניקים היא חוצת גבולות ומגדרים ומבטאת צורך עמוק וקמאי:

מישהו מוכן להקריב את החיים שלו בשביל החיים שלך, לא תהיה אסיר תודה?

***

השבוע נפל רס"ל (במיל') אוריאל אביעד סילברמן, בן 23 ממושב נחלים. העצב. הכאב. התסכול. ההמתנה עם דגל ישראל לצד שאר תושבי המושב לשיירה שנוסעת בה אביבה, אמו של אוריאל.

שמעתי ממכרה, אשת חינוך שגרה לידי בנחלים, שאביבה סיפרה (אח"כ ראיתי שזה גם פורסם בערוץ 7): "לפני שהתגייס, החלום של אוריאל היה להיות שריונר. אבל הפרופיל שלו לא היה מספיק בגלל עודף משקל (התחביב שרצה להפוך למקצוע היה שף – מאוד אהב לבשל ולאכול). הוא היה צריך להוריד 11 קילו ב-10 ימים. היינו בחופשה משפחתית בצפון, ואין ספק שחופשה היא זמן שבו אוכלים ונהנים, והוא לא נגע כמעט בכלום. הוא ממש מסר את הרצון שלו כדי להשיג מטרה נעלה שהוא ראה בה ערך גדול. לעשות הכי טוב שהוא יכול כדי להגן על העם והארץ".

כוח רצון. הדבר הקטן גדול הזה שעושה בעצם את כל ההבדל בין מי שמצליחים בחיים, לאלו שהכל הולך להם קשה יותר.

אחד מהניסויים המפורסמים בעניין היה של וולטר מיטשל – מבחן המרשמלו:

מדובר במחקר בנושא דחיית סיפוקים שנערך באוניברסיטת סטנפורד. בניסוי נבדקה קבוצה של ילדים. לכל אחד מהם ניתן ממתק. הובטח להם שיקבלו ממתק נוסף, אם ימתינו רבע שעה לפני שיאכלו את הממתק הראשון. החוקרים עקבו אחר תגובת הילדים ומצאו מתאם גבוה בין יכולת דחיית הסיפוקים שלהם לבין האינטליגנציה הרגשית שלהם והישגיהם.

עוד נכתב שם כי בשנת 1988 ערך מישל סקר בין הורי הילדים, והגיע למסקנה ש"ילדים בגיל הגן שדחו סיפוקים זמן רב יותר… תוארו יותר מ-10 שנים מאוחר יותר על ידי הוריהם כמתבגרים מוכשרים יותר באופן משמעותי". בשנת 1990 השווה מישל את תוצאות מבחן המרשמלו עם ציוני ה-SAT של הנבדקים, ומצא שהילדים שהמתינו עד לקבלת המרשמלו השני צברו בממוצע 210 נקודות במבחן יותר מאלו שלא המתינו.

רגע לפני שאנחנו ממהרים לייצר את מדעני העתיד ומתכנתי העל חלל של ישראל, ולהציף את הילדים שלנו בחמש יחידות מחשבים/מתמטיקה/פיזיקה/מה שבא לכם, כדאי שנזכור:

איפוק זה כוח שחשוב לא פחות ממתמטיקה או מחשבים. בדרך כלל אפילו חשוב יותר.

לעילוי נשמת החייל אוריאל אביעד בן אביבה הי"ד, שהתנדב רבות והיה איש של אמת וחסד. הלוואי שנזכה ללכת בדרכו הייחודית ולאמץ מכוח הרצון והנתינה שלו.