סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: חיילי צה"ל פרוסים במקומות רבים מאוד, ולעיתים כוחות קטנים מוצבים אי-שם בשטח. האם חובה להקים "עירוב" כשר לשבת במקומות כאלה? עד כמה נדרש לטרוח לשם כך?
תשובה: כבר מתחילת מלחמת "חרבות ברזל", הבהירה הרבנות הצבאית שהתשובה לשאלה זו תלויה בעיקר במציאות המבצעית. בשטח אויב או בשטחים מאוימים, אסור בשום פנים ואופן להקים עירובין. הכוחות במקומות אלה טרודים מאוד במשימה המבצעית, ועליהם להתרכז בה ולא במשימות אחרות.
נוסף על כך, קיים חשש גדול שבמסגרת העמדת עמוד או מתיחת חוט יחשוף עצמו חייל לפגיעה מצד האויב, והרי חמירא סכנתא מאיסורא. במקרים כאלה, החיילים רשאים לטלטל את כל הנצרך לצורך הפעילות המבצעית, אף שלא הוקם עירוב.
בד בבד, עם הימשכות המערכה, ישנם מקומות רבים שבהם אין כל סכנה ביטחונית או בטיחותית בהקמת עירוב לשבת. בכלל זה: שטחי כינוס והיערכות בשטחנו, מוצבים ועמדות קדמיות בשטחים שאינם מאוימים וכן הלאה. במקומות אלה סגלי הרבנות הצבאית, בתמיכה ובסיוע של צוותי העירובין המיוחדים של ענף ההלכה, פעלו ופועלים מדי שבת בשבתו להקמת עירוב כשר, כדי שניתן יהיה לטלטל בחופשיות במתחם – לא רק את הציוד הצבאי, אלא גם את שאר הציוד הנצרך למשך השבת.
במשנה במסכת עירובין (דף י"ז) נאמר שארבעה דברים פטרו מהם את הלוחמים במחנה הצבאי, ואחד מהם הוא "לערב". הגמרא שם מסבירה שהכוונה היא ל"עירובי חצרות": בני אדם השוהים יחד במתחם אחד, נדרשים לייחד דבר מאכל משותף לכולם (בדרך כלל לוקחים מצות, שאותן אפשר לשמור במשך שנה שלמה), כדי שיוכלו לטלטל בחופשיות מבית לבית. מצווה זו אינה קיימת במחנה הצבאי, וכאשר הוא מוקף בגדר או ב"צורת הפתח" – עמודים וחוט על גביהם – אין חובה לערב עירוב חצרות.
יתר על כן, לדעת ראשונים רבים, לוחמים יכולים להלך ארבעת אלפים אמה מחוץ למחנה (ולא רק אלפיים), גם בלי להניח "עירוב תחומין". האלוף הרב שלמה גורן זצ"ל סבור היה שלוחמים במחנה יכולים להקל אף יותר, ולצאת גם למרחקים גדולים יותר, משום שאיסור תחומין אינו נוהג במחנה כלל (כדעת הרשב"א בספרו "עבודת הקודש", וכדעת ראשונים נוספים שאיסור תחומין אפילו במרחק של י"ב מיל ויותר איננו מן התורה אלא רק מדרבנן).
אך כאמור, לכל הדעות לא התירו במחנה לטלטל חפצים מרשות היחיד (אוהל, מבנה וכו') לרשות הרבים או לכרמלית (המרחב הפתוח) בלי להקים עירוב כשר.
כמובן, כל טלטול של ציוד צבאי הנחוץ לפעילות המבצעית – מותר כדרכו, ובעיקר שבדרך כלל מדובר על טלטול בכרמלית, שאיסורו מדרבנן בלבד. אך טלטול של סידור, טלית, חומש, ספר קריאה וכו' – מותר במצבים כאלה, רק אם אכן הותקן עירוב כהלכה.
החובה להתקין עירוב כשר היא חובה עתיקת יומין. כבר בגמרא במסכת עירובין (דף ס"ח) נאמר שעל המרא דאתרא – רב המקום – מוטלת החובה לוודא שיותקן עירוב כשר. בשו"ת הרא"ש (כלל כ"א, סימנים ח'-ט') מצויה נזיפה חמורה באדם שביקש "להחמיר" ולהימנע מהקמת עירובין, והרא"ש מכנה את דעתו "אִוֶּלֶת". גם בשו"ת חתם סופר (או"ח צ"ט) נשאל מהו המקור לכך שחובה להתקין עירוב לשבת, והשיב: "דבר זה אינו צריך לפנים ולראיה והוא מן השכל ומן המבואר להדיא בדברי חז"ל".
בספר "פסקי תשובות" (סימן שמ"ה הערה 19) הוסיף וציטט מן האחרונים, שעירוב כשר הוא סגולה לאחדות. העירוב, שהופך את המתחם כולו לרשות היחיד, מסמל את החיבור, האחדות והלכידות. הדבר חשוב ומשמעותי בכל עיר ועיר, ובאופן מיוחד במחנה הצבאי, שכוחו באחדותו.
