יעקב ספוקויני"וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם…" (שמות יח, ה).
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" (במדבר י-כט).
יתרו הגיע לחזק את עם ישראל, ומשה התרגש והתחזק מכך. משה ביקש מיתרו להישאר, ויתרו סירב. משה המשיך לבקש, והדו-שיח ביניהם הסתיים בהבטחת משה ליתרו: "וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר י-לב). האם נסע משם יתרו או נשאר לחלוק גורלו עם בני ישראל?
הרמב"ן מבין שבני יתרו זכו לחלק ולנחלה בארץ ישראל. הוא מסתמך על הירושלמי: "בני קֵנִי חותן משה מביאין [ביכורים] וקורין, דכתיב, 'לכה איתנו והיטבנו לך'" (ביכורים פ"ד ה"ד). סימוכין לנחלת צאצאי יתרו ניתן למצוא גם בשופטים: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ" (ד, יא).
בני בריתנו הדרוזים מייחסים עצמם ליתרו. הקבר הקדוש לעדה הוא קבר נבי שועייב, הוא יתרו. זהו הבסיס לברית היהודית-דרוזית, שנוצרה במלחמת העצמאות.
תחילתה בקרב עקוב מדם בין שתי העדות. הדרוזים לא היו מאורגנים במסגרת צבאית כלל-עדתית. ראשי העדה החליטו לשמור על ניטרליות במלחמה מול ישראל. עם זאת, כ-500 לוחמים דרוזים שירתו בגדוד של שכיב והאבּ. הלה קיבל פנייה בהולה מקאוקג'י, מפקד 'צבא ההצלה' הערבי: "אל בני מערוף [כינוי לדרוזים] הנני פונה אליכם, אני שרוי במצוקה. אם לא תיחלצו לעזרתי – תלונתי לאלוהים". הפנייה הבהולה הגיעה ב-11 באפריל 1948. באותה העת, התחולל המפנה לטובת כוחותינו בקרב משמר העמק וקאוקג'י רצה לאלץ את היהודים לרתק כוחות בחזית אחרת ולהקל על כוחותיו.
שכיב ואהבּ נענה בחיוב, והגדוד הדרוזי תקף את כוחותינו ברמת יוחנן. חמישה ימים אחר כך התחולל הקרב המכריע וההפכפך בשטח שבין שפרעם ובין רמת יוחנן. כוחות 'ההגנה' נכנסו ב-06:00 לכפר הערבי הנטוש, הושה, והשתלטו גם על גבעה שולטת בסמוך. במקביל, יצא כוח אחר להתקפה על ח'ירבת אלכאסיר. שני האתרים נכבשו במהירות. כעבור שעה נתקלו בגדוד הדרוזי.
אחינו הדרוזים מקיזים דמם יחד עם בנינו, ומן הראוי שנדאג כי חלקם במדינה לא ייפגע
הדרוזים תקפו בעוצמה רבה והצליחו להגיע בשעה 15:45 עד למרחק של כ-50 מטר מהעמדות הקיצוניות של הכפר הושה. המ"מ החליט לסגת מעמדה מבודדת בקצה הכפר. העמדה נתפסה בידי האויב, והוא המשיך לתקוף משם את כוחותינו. אנשי הפלוגה שלחמו בכפר גילו אומץ לב בלתי רגיל ולחמו בקרב פנים אל פנים עם הדרוזים. יד כוחותינו הייתה על העליונה, אך התחמושת הלכה ואזלה. בשעה 16:30 הגיע משוריין והביא עימו מקלע בינוני, תחמושת, אוכל וקפה. הלוחמים בהושה שאבו עידוד רב מתגבורת זו והצליחו לבלום את האויב. אלא שעד מהרה התברר, שהדרוזים העבירו את מרכז הכובד לאלכאסיר. בקשר הגדודי נשמעה הקריאה: "תחמושת, תחמושת, האויב מסתער! אני בכי רע". ממטה הפעולה נשמעה התשובה: "עליכם להחזיק מעמד גם אם יאזלו הכדורים. אם תיסוגו, תושמדו כולכם. הילחמו בסכינים ובכל הבא ליד".
האויב התקרב עד לטווח מגע. המפקד בחר מספר בחורים, מטובי לוחמיו, צייד כל אחד מהם בארבעה רימונים, שארית הנשק שבידיו, ופקד עליהם להסתער על האויב. במקביל, בהושה ניתנה פקודה לפוצץ את בתי הכפר ולסגת. בדיוק אז באה הישועה: נושאי הרימונים רצו לכיוון הדרוזים ולא מצאו איש. מסתבר שבאותה העת, כחוט השערה לפני כן, קיבלו הדרוזים הוראת נסיגה עקב ריבוי הנפגעים בצידם.
אחד הלוחמים, יעקב שאודר, כתב:
"יש לציין כי בניצחוננו בקרב רמת יוחנן שברנו את הזרוע הצפונית של 'צבא ההצלה', אשר רצתה לכבוש ולחסל את הקריות וחיפה. כמו כן, הבאנו למפנה בקווי המחשבה של העדה הדרוזית בגליל. מספר לילות אחר כך החל המו"מ בין נציגנו ובין נכבדי העדה הדרוזית…" (הציטוטים מתוך "תולדות ומעללים גדוד 21 חטיבת כרמלי", עמ' 50-110).
מאז קרב זה חל שינוי גדול. הדרוזים מתגייסים בהמוניהם לצה"ל. שותפות הגורל הדרוזית-יהודית באה לידי ביטוי גם במלחמה הנוכחית. אחינו הדרוזים מקיזים דמם יחד עם בנינו, ומן הראוי שנדאג כי חלקם במדינה לא ייפגע.
