הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)ההתרגשות הגדולה שאחזה בעם לקראת מעמד הר סיני נתנה את אותותיה בעת שהגיעו לרגלי הר סיני: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי… בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (יט, א-ב). שואל הרמב"ן: "והיה ראוי גם כן, שיאמר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, אבל כתב ויבאו מדבר סיני?".
וכך מתאר הרמב"ן את חוויית העצירה: "מייד כשבאו אל מדבר סיני חנו במדבר בראותם ההר מנגד, ולא המתינו עד שייכנסו בו אל מקום טוב לחנות שם, אבל חנו במדבר או בחורב, שהוא מקום חורב שממה לפני ההר".
בראותם את המקום כה התרגשו, שנמנעו מלמצוא מקום חניה מסודר ונעמדו במקום שממה. זאת ועוד, הציפייה למתן תורה העצימה גם את אחדותם: "ויחן שם ישראל" – מסביר רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת". רק בעוד מקום אחד בתורה בוחר רש"י להשתמש במטבע לשון זה – כאשר פרעה וצבאו רודפים אחר בני ישראל (שמות יד, י): "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ (לשון יחיד) …" ומסביר רש"י: "בלב אחד כאיש אחד".
עלינו להרבות בשיח משותף וליצור מפגשים כדי לגלות סולידריות, וכן לבנות את האמון שיש בכל צד ביחס לצד שחולק עליו
המצרים רדפו אחרי בני ישראל כשהם מלוכדים ומאוחדים. אך מדוע שינה רש"י את לשונו וביחס למצרים הקדים "בלב אחד" ואחר כך "כאיש אחד"?
מסביר בעל 'אבני נזר': עם ישראל מעצם מהותו הוא אחד, כאיש אחד. המחלוקות הן אלו שיוצרות פירוד. בשעת מעמד הר סיני היו בלב אחד והופסקו המחלוקות. מנגד, למצרים אין חוט שדרה, ורק המטרה המשותפת לחסל את ישראל איחדה אותם. הואיל והיו בלב אחד להשמיד את ישראל, נהפכו להיות כאיש אחד מאוחדים סביב אותה מטרה. נקודה זו אנו מדגישים מדי שנה באמצעות הפיוט "דיינו": "אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". וכי מה התועלת בעמידה ליד הר סיני ללא קבלת התורה? הפיוט מבקש להדגיש, שהקרבה לסיני גרמה לעם ישראל להיות מאוחדים. האחדות היא ערך העומד בפני עצמו, והיא אינה מותנית בעצם קבלת התורה.
בתקופה שקדמה לשבת השחורה שחווינו, היינו בשיאה של מחלוקת מסוכנת שאיימה על החברה הישראלית מבפנים. כשפרצה המלחמה נוצרה אחדות וכולם התגייסו כדי להילחם כנגד המרצחים הארורים, לפגוע בתשתיות הטרור שלהם ולהשיב את החטופים. אולם כעת, ככל שהמלחמה מתמשכת, כך מתעוררים הקיטוב והפילוג מחדש.
בעוד בתחילת המלחמה היתה הסכמה רחבה להשגת שתי מטרות מרכזיות למלחמה: מיטוט חמאס והשבת החטופים, נראה כעת שסדר הקדימות בין שתי המטרות הללו מפלג את העם. ככל שחולף הזמן נראה שסוגיית החטופים מזוהה יותר עם מחנה המרכז־שמאל. מצד שני, הסנטימנט של חתירה לניצחון שייך יותר למחנה הימין, עד שהתביעה לשחרור החטופים נתפסת ככזו שמונעת את הניצחון. כך נוצרת התנגדות לעסקה לשחרור החטופים, ובמקרים הקיצוניים יותר גם עוינות לעצם הפעולה של משפחות החטופים והארגונים המזוהים איתן. זו מחלוקת שבה יש אמת בכל צד, ולכן עלינו בימים אלו להיות "כאיש אחד בלב אחד": כאיש אחד במלחמה ובלב אחד עם החטופים. צריך להרבות בשיח משותף וליצור מפגשים משותפים כדי לחוש את הכאב ולגלות סולידריות, וכן לבנות את האמון שיש בכל צד ביחס לצד שחולק עליו.
דווקא בשעת צרה יודעים אנו להתאחד, ואל לנו להגיע למצב שהצרה הגדולה שעומדת לפתחנו היא זו שתפלג אותנו.
