ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)השבוע הציף אותי אושר בעת שהתבוננתי בנכדתי הקטנה, קמה, מניעה את גופה, מושיטה יד קטנטנה לעבר צעצוע, צוחקת ושמחה. תקווה מלאה את הלב ואפשרה נשימה ומרחב לצד הכאב הגדול והמחשבות על המלחמה ועל אמה האהובה, כלתי, המתמודדת עם נפילתו של אחיה הצעיר, איתן, בקרב גיבורים בלבנון.
בשנת 1881, נולדה באלבמה, ארה"ב, הלן קלר. עד גיל שבע היא חיה בעולם מבודד ובודד, שטופה בהתקפי זעם, לאחר שראייתה ושמיעתה נגזלו ממנה בגיל 19 חודשים, עקב מחלה. חייה ניצלו כאשר אן סאליבן בת ה-21 נשכרה כמורה ומלווה צמודה שלה, ובנחישות יוצאת דופן החלה ללמד אותה לקשר בין תחושות לסמלים (אותיות) בעזרת איות בכף היד. משנפרץ סכר התקשורת, נפתח העולם בפניה. במהלך 88 שנותיה סיימה הלן תואר ראשון באומנויות, דיברה חמש גרסאות של שפת הסימנים, למדה לדבר בקול על אף חירשותה, והפכה לסופרת, מרצה ופעילה פוליטית למען זכויות אנשים עם מוגבלויות.
במאמרה "שלושה ימים לראות", שפורסם בשנת 1933, כותבת קלר על הדברים שהייתה עושה לו היו ניתנים לה שלושה ימים של ראייה ושמיעה. ד"ר טל בן שחר מצטט מתוך המאמר את תגובתה של הלן קלר לדברי חברתה, שתיארה טיול ביער כ"שום דבר מיוחד": "איך אפשר ללכת שעה שלמה ביער ולא לראות שום דבר ראוי לציון?…אם אני יכולה להפיק הנאה כה רבה ממגע בלבד, כמה עוד יופי ודאי מתגלה ממראה עיניים. עם זאת, מי שיש לו עיניים כנראה רואה מעט. פנורמת הצבע והפעולה שממלאת את העולם נתפסת כמובנת מאליה. אנושי אולי להעריך מעט את מה שיש לנו ולהשתוקק למה שאין לנו. אבל חבל מאוד שבעולם האור, מתנת הראייה היא אביזר נוחות בלבד ולא אמצעי להוספת מלאות לחיים" ("מאושרים ויהי מה", הוצאת מטר, 2021, עמ' 149).
יש אור בחיינו. תמיד היה. נשימתנו, גופנו, משפחתנו, מדינתנו, מגוון ההזדמנויות שקיבלנו עד היום, הצלחותינו… אך בימי שגרה איננו מבחינים באור, והוא נתפס על ידינו כמובן מאליו. לא אחת, בתקופות קשות, מתכסה אור זה בחשיכה ובעצב גדול, ואנו מתנהלים כלוקים בעיוורון.
הלן קלר הצליחה לראות מבעד לעיוורונה, לחוש בשפעת החיים, וגם אנו יכולים! שהרי מלאוּת החיים מונחת לפנינו ממש, ולי היא קוראת מבעד לחיוכה וחיוניותה של קמה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
