הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בהשוואה בין נח לאברהם, הרב יהודה עמיטל זצ"ל נהג לתאר לנו את נח כ"צדיק בפרווה" – כלומר, צדיק ששמר על חום ויושרה לעצמו בלבד, כמו אדם שמתכסה בפרווה שמחממת אותו אך לא מפיצה חום לאחרים. נח דאג להציל את עצמו ואת משפחתו מבלי לפעול למען תיקון דורו המושחת; לעומתו, אברהם היה "כמדורה" – מנהיג שפועל כסמל אור ושינוי עבור סביבתו. אברהם הפיץ את ערכי הצדק, האמונה והחמלה לכל עבר, נלחם למען הצלת אנשי סדום.
השאלה היא מה היה הבסיס התפיסתי העמוק של כל אחד מהם, שהוביל אותם לבחור באופני הנהגה כה שונים? מהם העקרונות והאמונות שעמדו בבסיס גישתו של נח, שהתמקד בהצלת עצמו ומשפחתו מתוך דור מושחת, לעומת אלו שהנחו את אברהם – שבחר לנסות לשנות את סביבתו ולהיאבק למען הצלת אחרים, גם אם היו רשעים? כהרגלנו, נפנה לבחון את התיאולוגיה המקראית כפי שהיא משתקפת במסורת יהדות אתיופיה, ונעסוק בשאלה מה הייתה תפיסתה כלפי העולם והאדם. לאחר מכן, נחזור לענות על שאלתנו.
מהי עמדתה של התאולוגיה האתיופית בשאלת טבעו הראשוני של האדם? חכמי הקהילה סבורים שלא ייתכן שטבעו של האדם הוא רע מיסודו, שהרי האדם נברא בצלמו של הקב"ה, ולא ייתכן אם כן שהקב"ה הטוב ברא אדם שביסודו רע. הידיעה שהאדם נברא על ידי אלוקים הביאה אותם להבנה פשוטה שאלוקים אינו אדם והאדם אינו אלוקים. האמונה שאלוקים ברא את האדם אינה רק אינפורמציה קוסמולוגית, כלומר ידע על מקורו של האדם, אלא יש בה כדי לבטא תפיסה לגבי מעמד האדם וזולתו. אמונה באלוקים נבחנת בראש ובראשונה בנאמנות וביחסים בין־אישיים. לכן, כפי שכבר ציינתי בעבר בכמה הזדמנויות, המורשת התיאולוגית של התרבות הדתית של יהודי אתיופיה ביחס למהות האדם אינה חשדנית וסקפטית, בבחינת "סור מרע", אלא דוגלת בגישה חיובית ובמתן אמון באדם – "עשה טוב".
שאלתי את הרב ראובן טל יאסו: "הגישה שהאדם הוא טוב, כפי שהיא קיימת בתיאולוגיה האתיופית, מתעלמת לכאורה מהאפשרות שהאדם מולך הוא רמאי או שקר?" הוא ענה באמצעות סיפור: "הייתה אישה יהודייה שנהגה, בכל הזדמנות ובכל פינה, לתת צדקה לכל פושט ידו. היא מעולם לא דילגה על אף אחד או אחת שפשטו את ידם. שאלתי אותה: 'תגידי לי, את לא חוששת מרמאות?' היא ענתה: 'מי ששלח אליי את היד לצדקה, איני משיבה יד זאת ריקם. האם מושיט היד הוא רמאי או לא רמאי, זה איננו ענייני, אני לא השופטת. אלוקים הוא השופט. אלוקים ציווה לתת לו צדקה, לכן מי שציווה לתת לו צדקה הוא ישפוט אותו. אני מאמינה שאם אדם משקר ומרמה, אלוקים יבוא איתו חשבון. אסור לחשוד באף אדם שמושיט יד. אם אני חושדת בו – אני חושדת בא-לוהים'".
לפי זה, נראה שהגישה שהאדם הוא טוב, כפי שהיא קיימת ביהדות אתיופיה, איננה מתעלמת מהאפשרות שהאדם מולך הוא רמאי או שקרן, אלא היא משאירה זאת לאלוקים. שאלתי את כהין מנטוסנוט וונדה: "כיצד ייתכן שיהודי אתיופיה התמקדו בטוב, על אף מה שכתוב באורית כי 'יצר לב האדם רע מנעוריו'?" על כך הוא השיב: "אנו לא נכנסים לחשבונות של אלוקים. מה שאנו רואים ופוגשים זה קיים, ומה שאין אנו רואים ופוגשים איננו קיים. אנו לא השופטים, אלוקים הוא השופט".
תפיסה זאת, המושתתת על אמונה באדם, אמון בו וביכולתו לשאוף לטוב ולתקן, באופן פרדוקסלי היא המאפשרת לאדם להרפות מהרוע ולעסוק בטוב. פסיביות שמביאה לידי אקטיביות, ובכך להרחיב את גבולות האחריות.
אם נחזור לשאלתנו, נראה שזה מה שעמד ביסוד ההבדל בין אברהם לנח. ההבדל בין נח לאברהם נובע מהגישה התפיסתית של כל אחד מהם כלפי העולם והאדם. נח היה צדיק, אך ראה באדם יצור בלתי אמין והביט בו בחשדנות. מתוך כך, נח דאג להציל את עצמו ואת משפחתו בלבד. הבחירה לפעול מתוך שנאה או התנגדות, ולא מתוך אהבה ואמונה, מלווה אותנו גם כיום. במגילת אסתר, שנאת המן כלפי מרדכי היא שמניעה את מזימתו, כמו במערכות פוליטיות שבהן אנשים בוחרים מתוך התנגדות למועמד יריב, במקום מתוך אהבה לערכים.
לעומת זאת, אברהם פעל מתוך אמונה באדם וביכולתו לשאוף לטוב. הוא האמין בחובה מוסרית לא רק להציל את עצמו, אלא גם לדאוג לאחרים. כך הפך אברהם ל"אב המון גויים", מנהיג המקרין ערכים של צדק וחמלה כלפי החברה כולה. בסופו של דבר, דרכו של אברהם ה"תמימה" לכאורה – דרך של אמונה ותקווה – היא זו שהובילה אותו לפעול למען הזולת ולהשפיע לטובה.
החיילים שלנו, הנמצאים בכל החזיתות, הם ממשיכי דרכו של אברהם אבינו. הם פועלים מתוך בחירה ולא מתוך בריחה, ודרכם, כמו דרכו של אברהם בזמנו, מצליחה להעניק לנו "מדורה" של הצלה, גאולה, תקווה וביטחון לתושבי כל מדינת ישראל, ואפילו לעולם כולו.
