הציונות הדתית של עגנון

השבוע, בי"א באדר א', ימלאו 54 שנים לפטירתו של גדול סופרי ישראל, ש"י עגנון, וזו סיבה טובה להקדיש את הטור לזכרו.

כמי שהציונות הדתית זורמת בעורקיו, אעסוק בהשקפת עולמו הציונית-דתית כפי שנשקפת אלינו מספרו המונומנטלי "אורח נטה ללון", הספר שלמעשה זיכה אותו בפרס נובל  ובסופרלטיבים לרוב, שעיקרם הוא שספר זה אינו רק פסגת היצירה של עגנון כי אם פסגת הספרות הישראלית בדורנו.

עגנון אינו טורח בספריו להקל עלינו בירידה לסוף תפיסת עולמו. אדרבא, הוא טורח לפזר מסך של ערפל כבד על עמדותיו ועל השקפת עולמו. עגנון כותב בשפת חכמינו, מפטם אותנו בסיפורי חסידים, כאילו הוא נמנה עם גדולי החסידים והמעריצים של הרב'ס למיניהם, אבל מתחת ללשון המדרשית – כתב פרשנו הגדול ברוך קורצווייל – מסתתרת מודרנה סוערת.

כשעגנון, הניבט מן הטקסט, נראה ונשמע כיהודי תמים בעל אמונה עמוקה, אינך יכול שלא לחשוד בו שהאירוניה היא המושלת בטקסט, ולאמיתו של דבר חושב עגנון בדיוק ההיפך מרוח הדברים כפי שעולה מן הטקסט. עגנון מקפיד לשמור על חידתיותו, ודומה שהוא נהנה עד מאוד מן המעמד הזה.

עם החשדנות העמוקה הזאת, בה אני קורא את עגנון, ניגשתי בפעם השלישית לקרוא את "אורח נטה ללון".

בשנים שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה חוזר עגנון לעיירת נעוריו בוצ'אץ', שבוי בזיכרונות נוסטלגיים מימי ילדותו, זיכרונות מתוקים של עיירה יהודית על אווירתה וריחותיה, על בתי מדרשותיה, חכמיה, צדיקיה, אנשיה. כל הזיכרונות היפים הללו מתנפצים אל סלעי המציאות המרה שבה נפגש עגנון מייד עם ירידתו בתחנת הרכבת המוכרת לו כל כך.

מלחמת העולם הראשונה והפוגרומים שבאו בעקבותיה החריבו את העיירה היהודית פיזית ונפשית. בתי המדרש הריקים והשרידים שהוא פוגש הם סמלים חיים לאותו חורבן. האווירה הקשה העולה מן הספר נובעת גם מתחושת הייאוש של עגנון, המרגיש את האסון המתקרב, מקוצר הראות של יהודי העיירה, ובעצם יהודי אירופה.

אמרנו כי הגרעין הנפשי של עגנון מוצנע היטב מתחת לשכבות של מילים ותחת מעטה כבד של אירוניה, אך נראה שעגנון מסיר מעצמו את כל שכבות ההגנה ב"אורח נטה ללון". הוא נוטש את עמדת הסופר הנחבא מאחורי גבו של המספר, ומביע עמדות ציוניות בהירות וצלולות, ומתפלמס, בלהט שאינו מאפיין אותו, עם כל הזרמים המתנגדים לציונות מהקצה השמאלי ועד לקצה הימני.

אני מבקש לומר שבספר זה נתגלתה לי השקפת עולם ציונית-דתית עמוקה של עגנון, השקפת עולם שלא מתבקשת באופן טבעי מדמותו הידועה בציבור, השקפת עולם ייחודית המתמודדת עם הזרם החרדי המתנגד לציונות בגלל אופייה החילוני.

דרכה של הציונות הדתית נבחנת ומובחנת בעיקר אל מול דרכה של היהדות החרדית, ולפיכך נמצאת הציונות הדתית לאורך כל שנותיה במתח עם היהדות החרדית. היהדות החרדית הולכת לכאורה בדרך שהלכו אבותינו לאורך אלפי שנים, ואילו הציונות הדתית חוללה למעשה מהפכה דתית, ואף כי נשארה נאמנה לתורה ללא סייג, האתוס של לימוד תורה איננו עוד כשהיה, ובכך מותיר חלקים רחבים בציונות הדתית במידה כזו או אחרת בתחושת אשמה, נחיתות, ופזילה בלתי פוסקת לעולם התורה החרדי.

הגרעין הנפשי של עגנון מוצנע היטב מתחת לשכבות של מילים ותחת מעטה כבד של אירוניה, אך נראה שעגנון מסיר מעצמו את כל שכבות ההגנה ב"אורח נטה ללון"

"באורח נטה ללון" מציג עגנון עמדה ציונית דתית ברורה וחד-משמעית: "מידה זו לייחס לעצמכם את התורה כאילו לכם בלבד ניתנת, מידה מרועעת היא. כל שכן שאתם עושים את התורה עניין לדברים שאינם של תורה. איני אומר שאנו חיים בה, אבל אנו רוצים לחיות בתורה, אלא שכלי נפשנו נשברים ואין יכולים להכיל אותה. התורה שלימה אלא שהארון שנתונה בו שבור. הכיסופין הללו שאנו נכספים יביאו אותנו לקבל את התורה שנייה, זאת התורה הנצחית שאינה נחלפת לעולם לא במסיבות הזמן וחילופי העיתים. בשעה שאתה וחבריך ידידי רוצים להשתלט בכוח התורה, רוצים אנו להשליט את כוח התורה על עצמנו. ואם יכולתנו קטנה, רצוננו גדול… דחויה היא היכולת, אבל הרצון חי. ואנו מקווים שירפא את כלי נפשנו השבורים".

דומה שמעולם לא נעשתה הבחנה אמיצה כזו בין דרכה של היהדות החרדית לבין דרכה של הציונות הדתית, הבחנה שאיננה נובעת מרגשי נחיתות או מתחושת דרך של "בדיעבד", אלא מתחושה שלמה של צדקת הדרך הציונית דתית, שאם יש בה בקיעים, הם נובעים מנכונות להתמודד באומץ עם המציאות של חילופי העיתים, בניגוד ליהדות החרדית השומרת לכאורה על שלמות התורה תוך שהיא בורחת מהמציאות, מרוח הזמן, ועוצמת עיניה מפני הסכנות האורבות לעם היהודי.

הדברים הללו ראויים להישמע במיוחד בימים אלה בהם בולטת הציונות הדתית בהיחלצם של בניה להגנת המולדת, ובולטת היהדות החרדית בהיעדרם של בניה משדות הקרב, ובשעה שעל שולחנה של הכנסת מונחת הצעת חוק המאריכה את תקופת השירות הצבאי הסדיר ומאריכה את תקופת שירות המילואים.