יהודי, ישראלי ומה שבניהם

אני עדיין במחשבות על חג הפורים ומצוותיו. הרבה שאלות עולות על המעברים שבין כאב לשמחה, בין זיכרון לשכחה, ומערבולת רגשית ומחשבות על המצב כיום. על הפערים שבין המציאות המורכבת שלנו לבין תקווה לעתיד טוב יותר.

רגע מכונן מתרחש במגילת אסתר, כאשר המן, לאחר שהוביל את מרדכי על הסוס, שב לביתו ומספר לאשתו זרש ולחכמיו את שאירע, ואלו משיבים לו: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו – לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו" (אסתר ו', יג). מה פשר הביטוי "אם מזרע היהודים מרדכי"? האם יש ספק ביהדותו? הרי מתחילת הסיפור הוא מוצג כ"מרדכי היהודי", כאשר המן זעם על כך שמרדכי לא משתחווה לו בשל יהדותו. מדוע כעת נמסרת הקביעה הזו כלשון תנאי? ועוד, מדוע מכנה מגילת אסתר את מרדכי "איש יהודי" אף שלא היה משבט יהודה? מתי קיבל העם את הכינוי "יהודים"? שאלות אלה נוגעות ישירות לשיח הזהות בימינו ביננו ובין עצמנו, ובינינו ובין האויב בחוץ, כפי שנראה.

אני נתקל ביותר ויותר יוצאי אתיופיה המבקשים לקרוא לעצמם ישראלים ולא יהודים. קיבלתי שיחת טלפון מניו יורק מאישה יוצאת אתיופיה, שחיה בארה"ב יותר מארבעים שנה. היא שמעה יהודי אתיופי שטוען "אנחנו לא יהודים, אלא ישראלים", והיא התקשתה להבין. "אנחנו נאבקים כבר עשרות שנים להוכיח שאנחנו יהודים", אמרה, "איך פתאום מישהו אומר אחרת?"

אכן, ביהדות אתיופיה ההיסטורית לא השתמשו במונח "יהודים" אלא "בית ישראל", בדומה ל"בני ישראל" בתנ"ך. ההסבר המקובל הוא, ששורש המילה 'יהודי' הוא מהשם 'יהודה', שהיה אחד משנים-עשר השבטים. בתקופת בית ראשון הוגלו כמעט כל השבטים, שהיו שייכים ל"מלכות ישראל", למקום בלתי נודע, ולכן רוב היהודים לאחר תקופה זו הם צאצאי השבטים יהודה ובנימין בלבד. מכאן הכינוי "יהודי" לכל האומה הישראלית, על-שם שבט יהודה שהיווה את רובו המכריע של העם. לכן, מובן מדוע יש בקהילה האתיופית היהודית בישראל כאלה המבקשים לקרוא לעצמם ישראלים ולא יהודים. עמדתי היא שהעיסוק בהגדרות מסיט את המוקד מהמהות. חשוב לעסוק בשפה אבל חשוב עוד יותר לעסוק בשינוי המציאות. חשוב לעבור מ"זיהוי" ל"זהות".

מספר החללים בני ובנות הקהילה האתיופית במלחמת 7 באוקטובר כפול משיעורם באוכלוסייה, ולוחמיה הנועזים הפכו לגיבורים לאומיים. אבל כאשר הם עולים על אזרחי, הם מזוהים לא כחיילים גיבורים אלא כאתיופים. קיים פער גדול בין המוטיבציה הגבוהה לבין היחס המתנשא והגישה הפטרנליסטית של החברה בישראלית כלפיהם. המסקנה אינה לייצר שיח שיטחי נוסף העוסק ב"זיהוי" ולטעון שיש גזענות כלפיהם. כזו היא החברה האנושית. כך גם כאשר אנו נתקלים באזרחים שנראים כלפי חוץ "מתנחלים" "קפלניסטים"  שמאלניים" "ביביסטים", סביר שרובם גיבורי ישראל שחרפו נפשם במלחמות ישראל. ופתאום לשמוע את המילים "פשיסטים" "בוגדים" "נוכלים" "מנשקי מזוזות" "פחי אשמה" "דיקטטורים". נורא.  כך גם החלוקה המלאכותית בין "המחנה האמוני" היהודים לבין "המחנה הליברלי" הישראלים. עוסקים רבות בשאלת "מיהו יהודי". אבל, מי הוא ישראלי? גדלתי עד גיל בערך 7 באתיופיה, שם שימשתי "סגן רועה צאן". אני זוכר את חוקי הטבע של הג'ונגל – טורפים אורבים לחלשים, מזהים את נקודת התורפה של הטרף, ואז מסתערים. לעיתים, כך נראית גם החברה שלנו – קבוצה אחת ממתינה לרגע חולשה של האחר, כדי לפגוע בו.

נחזור למגילה. המעבר מ"זיהוי" ל"זהות" הוא שחולל את הנס בפורים. מרדכי בא כנראה ממשפחה מתבוללת אריסטוקרטית. לא בטוח שהוא היה נראה יהודי. ואולם המן ואוהביו מזהים אותו כ"מרדכי היהודי". הוא חלש ומנותק מעמו הישראלי. הם מציעים לתלות את מרדכי. אבל פתאום הגלגל התהפך. ברגע של משבר, הנקודה הפנימית היהודית פורצת החוצה וחכמיו ואוהביו מבינים שכל מה שחשבו היה רק בהגדרות החיצוניות "זיהוי". עכשיו הם פוגשים אותו לא כ"מרדכי היהודי" אלא  כ"מרדכי מזרע היהודים". כאשר יועצי המן מבינים שמרדכי "מזרע היהודים", הם מבינים שהוא מחובר, לא מנותק. הם טעו בו.

האמירה "אם מזרע היהודים מרדכי" נושאת מסר חד: ברגעי משבר, כל ההגדרות החיצוניות נעלמות, והזהות האמיתית נחשפת. כאשר מרדכי ניצב מול הסכנה, לא משנה אם קוראים לו "יהודי", "ישראלי" או "בן שבט דן". ברגע האמת, הוא מזרע העם היהודי.

אויבינו אינם מחלקים אותנו ל"ישראלים", "יהודים", ל"אורתודוקסים" ו"רפורמים", ל"ליברלים" ו"דתיים". לכן, במקום לבזבז את זמננו במאבקים פנימיים, מוטב שנזכור: מה שמחזק אותנו איננו הפילוג, אלא ההכרה ההדדית. על כל אחד לראות בשני "מזרע היהודים", לפי הזהות העמוקה שמחברת בינינו. לא להתמקד רק בהגדרות חיצוניות. במדינת ישראל יש הרבה "מרדכי היהודי". סוגים שונים, צבעים שונים ודעות פוליטיות שונות, וכיום במדינת ישראל יש גם 'מרדכי היהודי' שאינו יהודי אלא ישראלי (בדואים, נוצרים, דרוזים ועוד). "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו". כן יהי רצון במהרה בימנו.