אירועים משני דרך

בתולדות כל העמים, ובכללם עם ישראל, אירועים עוצמתיים משנים דרך. באבחת חרב אחת, מן היום למחר, קם לו עם 'חדש' שהחרים, פגע וסלל דרך להתאבדותו הלאומית, למציאות חדשה, מטלטלת, ששברה לו את רוב אמונותיו הכל כך מבוססות והכל כך צודקות. כך בדרכו של היחיד וכך בדרכו של הלאום. נדמה כי אנו חיים ומתפקדים בין אירוע לאירוע, כאשר כל אירוע מוסיף נופך משלו לאינטרוול הבא. נדמה, שבלי לפרט, כל אחד מאיתנו יודע על מה מדובר בשל העובדה שהוא חווה זאת על בשרו ממש.

התיאור הפלסטי הזה אינו מדויק. ממנו נראה כאילו שאנו חיים באופן בינארי בין אירוע לאירוע ובכל אינטרוול כזה קיים 'צבע חיים' משלו, ואין הדבר כך. כל פרק שבין אירוע לאירוע מושפע בזמן הקצר מן האירוע החדש, אולם השפעה זו מצטברת ומושפעת גם מכלל האירועים הקודמים.

חטא העגל, אירוע נורא, הוא המחולל של צבע החיים שבפרק הנוכחי. אולם, הוא מצטרף להשפעתם של כלל האירועים שלפניו, ועוד מעט הוא יועמד למבחן תחת השפעתו של האירוע הבא – הקמת המשכן.

עוצמת הקרינה שאדם מישראל חווה בראותו את פני משה, הייתה פונקציה ישירה של עוצמת רגש האשם שבקרבו מחטא העגל

לאחר חטא העגל עם ישראל לא יוכל להיות אותו עם, משום בחינה. חטא העגל והקמת המשכן הם שני אירועים מטלטלים, שבינותם מתחולל שינוי עמוק בהוויה הלאומית. נדמה שזהו הסיפור של פרשות הקמת המשכן הנמצאות בסמיכות לחטא העגל (למאן דאמר שחטא העגל קדם). אומני העולם תיארו את הקשר באופן פלסטי, כל אחד על בסיס אמונתו, ובכך הם הביעו עמדה פרשנית באשר לסמיכות הפרשות.

במאה התשיעית קם לו יהודי מהעיר באלך שבמדינת ח'וראסן שבממלכת פרס (כיום אפגניסטן) וכותב על קרינת עור פניו של משה את הדברים הבאים: "בעבור שמשה לא אכל לחם ולא שתה מים ארבעים יום וארבעים לילה בהיותו עם השם בהר סיני, שבו פניו יבשים כמו הקרן… ויראו מגשת אליו, מפני שהיו פניו מכוערות". הרב סעדיה גאון, שכתב ספר בחרוזים כתגובה למאות טענותיו של יהודי זה, מכנה אותו "אנשים הנקראים יהודים". שמו היה חיוי הבלכי, אולם הרב סעדיה ואבן עזרא כינו אותו חיוי הכלבי.

לימים, במאה ה-16, יקום גוי למהדרין מיכאלאנג'לו בואונרוטי, אמן בן תקופת הרנסאנס, שיציג את משה עם זוג קרניים קטנות היוצאות מראשו. הפסל עומד כיום בקפלה בבזיליקת סן פייטרו אין וינקולי על גבעת האסקלין ברומא.

פרשנותו של היהודי נובעת משנאה, מבורות ומרצון לנגח את קודשי היהדות. אפשר כי פרשנותו של הגוי נבעה מתרגומו של הירונימוס, שתרגם קרן – Cornita csset Quod, לאמור: קרניים של ממש הצומחות בקצה הראש. כבר הוכיחו כל פרשנינו כי שני אלו טעו והטעו בצורה חמורה, ואין בפסוקים כל בסיס לדבריהם. המתרגמים שלנו (אונקלוס, יונתן בן עוזיאל, ירושלמי), הפרשנים והבלשנים מדברים על זוהר וקרינת אור, בבחינת "חוכמת אדם תאיר פניו".

כשלעצמי, אני קושר עניין זה לשינוי העצום שהתרחש בבני ישראל ובמשה לאחר חטא העגל. העם ומנהיגו התייצבו על דרגה רוחנית שונה, הפער ביניהם גדל. עבודת הא-ל בעקבות חטא העגל קיבלה 'צורה אחרת', מתאימה יותר למצבם הנוכחי של יוצאי מצרים. עוצמת הקרינה שאדם מישראל חווה בראותו את פני משה הייתה פונקציה ישירה של עוצמת רגש האשם שבקרבו מחטא העגל. קרינת פניו של משה הייתה המדד הסיסמוגרפי של מצבו הרוחני של העם.

בשל כך, פרשת 'ויקהל', פרשת הקמת המשכן כתגובה לחטא העגל, נמצאת בסמיכות מקפיאה לקרינת פניו של משה. "וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה", ומייד: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם". עוצמת הרצון של עם ישראל לכפר על מעשה העגל הייתה כה חזקה, עד שהם לא נזקקו ליותר ממילה אחת כדי להתייצב כולם לעשיית המשכן, כדברי רש"י על אתר: "…שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הן נאספים על פי דבורו".

להערות: hazutg@gmail.com