הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)כמעט שאין תחום בהלכה שהרב עובדיה יוסף ז"ל לא נשאל לגביו. אך על פי עדותו, בזמן כהונתו כרבה הראשי של העיר תל אביב, הנושא שנשאל עליו הכי הרבה היה דיני אבלות.
לא ברור בדיוק מדוע, אבל רבנים רבים יעידו כי בענייני אבלות הם נשאלים הכי הרבה שאלות. וזה לא שדיני אבלות מורכבים יתר על המידה. הלכות בשר וחלב, למשל, מורכבות הרבה יותר וגם תכופות יותר. ועדיין, דיני אבלות תופסים בדרך כלל את המקום הראשון בשאלות שנשאל הרב. מדוע זה כך? להערכתי, המפגש עם המוות יוצר אצל אנשים את הצורך לבטא את האבדן בדרך כלשהי, ועל כן הם מבקשים סיוע מההלכה, יותר מבכל תחום אחר. בענייני שבת או בשר וחלב הם עוד יכולים לחשוב שיסתדרו לבדם, אבל במקרים של אבלות, בהם אדם עומד חסר אונים מול תחושת החידלון האנושי, אין מי שיכול לסייע אלא יוצר האדם.
דא עקא, שדווקא בתחום הזה מסתבר שיסודן של הלכות רבות הוא במנהג. הדבר ככל הנראה נובע מכך שבנושא זה ההלכה לא כפתה עצמה על האנשים אלא השאירה להם מקום לבטא את תחושותיהם באופן שהם מצאו לנכון. חכמים נתנו תוקף לנוהג הרווח והפכו אותו להלכה מחייבת. ממילא, לנוהג משפחתי או למנהג המקום יש משקל גדול מאד בפסיקה בנושאים אלה. את הדבר ניתן ללמוד מתוך המקורות ההלכתיים לדיני אבלות.
תופעה מעניינת היא שחלק מההלכות למדים חז"ל באופן הפוך; היינו, מתוך כך שנאסר על אנשים לבטא את אבלותם, אנו למדים במה היו חייבים מלכתחילה. כך, לדוגמה, לומדים חז"ל את חיוב עטיפת הראש באבל מהנביא יחזקאל שנאסר בכך (בבלי מועד קטן טו, א). באותו האופן למדו שם חז"ל את האיסור להניח תפילין מן הנאמר ליחזקאל "פארך חבוש עליך". גם את חיוב הקריעה לומדת הגמרא בדרך הפוכה: מדברי משה לבני אהרון "ובגדיכם לא תפרמו". מכאן אנו למדים שהנוהג היה להקפיד על עניינים אלה מקדמת דנא, וחכמים באו והפכו אותם להלכה מחייבת.
לתובנה זו השלכה על רבות מהלכות אבלות. ישנן לא מעט דוגמאות להלכות פסוקות בגמרא ובמשנה תורה לרמב"ם, שעם הזמן התבטלו, מסיבות שונות ומעניינות (מאמר מקיף ויפה כתב בנושא זה הרב ד"ר אדיר דחוח הלוי, 'התפוררות דיני האבילות שתקנו חז"ל'). שתי דוגמאות מאלפות לכך הן עטיפת הראש וכפיית המיטה. נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה שפו): "אבל חייב בעטיפת הראש, דהיינו שיכסה ראשו בטלית או בסודר ויחזיר קצתו על פיו ועל ראש החוטם". אך הרמ"א מעיר "ויש אומרים שאין נוהגין במדינות אלו בעטיפה; וכן המנהג פשוט, ואין להחמיר לשנות במה שלא נהגו אבותינו". ומה הטעם לביטול המנהג? כותב הש"ך: "מפני שמביא לידי שחוק גדול מן העובדי כוכבים ועבדים ושפחות שבינינו".
דין דומה נאמר ביחס לכפיית המיטה. פסק השולחן ערוך (יורה דעה שפז, א): "אבל חייב בכפיית המטה. ובשעת שינה ואכילה, יושב על מטה כפויה". אלא שהפעם הוא עצמו מבטל זאת (שם, ב): "עכשיו לא נהגו בכפיית המטה, מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המטות שלנו עשויות כמטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה".
אלמלא הדבר היה נכתב קשה היה לאומרו. וכי מפני שהלכות נראות מוזר בעיני הגויים נבטלם?! לא ניתן להבין את הדבר אלא על פי היסוד שביארנו. היות שדיני אבלות יסודם בנוהג שהיה קיים, ממילא עם השתנות הזמנים והתרבויות דינים אלה התבטלו מעצמם. שינוי דומה ניתן לראות בעוד עניינים, כמו חליצת כתף ונשיאת המת על הכתף, שאינה נהוגה היום אצל רוב העדות, אבילות על קרובי קרוב, זמן קריעה ואמירת ברכת 'דיין האמת'; ועוד. ברשימות הבאות נמשיך ונראה כיצד עיקרון זה ממשיך ומעצב את הלכות אבלות בעניינים שונים. (ויצא תשע"ח)
