כן לוועדה ממלכתית

לא כל עובדי ההוראה שבתו. עשרות אלפי מורות ומורים לא שבתו מעולם, אינם שובתים כיום ולעולם לא ישבתו. כל אלה משתייכים למגזר החינוך החרדי. שם כולם, אבל כולם, נכנסים "תחת אלונקת החינוך".

החינוך: כל אחד מאיתנו רשאי לתת לעצמו את ההסבר למציאות הזו, על העובדות לא ניתן לחלוק. כדאי גם לזכור כי תתי המגזרים המפולגים והחלוקים בתוך המגזר החרדי רבים עד מאוד, ואעפ"כ אצלם חינוך הוא מעל לכל! לא רק כאמרה נבובה, אלא זו השקפת עולם אמיתית. האמונה בחינוך ובדרך היא חזקה, יסודית ומושרשת בתוכם, ואין בלקסיקון של מגזר זה מושג הנקרא "שביתה".

אומר מייד: אינני בא לקטרג על כלל עובדי ההוראה במערכות החינוך השונות בישראל. אני קובע כי מחנכי ישראל הם הטובים שבחבורה, הם נאמנים ומסורים לדרכם החינוכית ומאמינים בה, רובם ככולם אידיאליסטים. אך קשה לי מאוד עם הסאגה הזו של שביתות המוכרזות על ידי ארגוני המורים וההתדיינות עם אנשי האוצר.

אין לי גם דבר כנגד ארגוני המורים, אשר חלקם הפכו את עיסוקם למקצוע ותחביב בצידו. אך יש לי לב כבד על המציאות, בה ב-77 שנות קיומה של מדינת ישראל הסיפור חוזר על עצמו. שביתות, איומי שביתות, צווי מניעה וטרטורי הורים הפכו לחלק בלתי נפרד מתמונת חייה של מערכת החינוך והחברה הישראלית. לעיתים, נדמה לך כי כולם השלימו עם מצב זה ומאמינים כי לא ניתן לקיים חברה ללא שיבושים מזדמנים במערכות החינוך.

נראה גם כי ממשלות ישראל לדורותיהן השלימו עם דפוסים אלה של מערכות יחסים בין המעסיקים – משרדי הממשלה השונים, לבין כלל המועסקים ע"י המדינה למקצועותיהם השונים ונותני השירותים בכללם. היקף הנזקים הנגרמים מתוך מערכות היחסים הללו לא נמדד מעולם, אך אין ספק כי רב הוא. אינני בא בשורות אלו לתקן עולם של מערכות יחסי עבודה, אך מטרידים ומעסיקים אותי אותם דפוסים קבועים במערכות החינוך יותר מאשר בכל מגזרי המשק האחרים. במשך שני הדורות האחרונים עסקתי ואני עוסק במערכות החינוך השונות של החברה הישראלית, ודבר לא השתנה.

אני מבקש לנסות ולהניח רעיון האומר שיש מקום ואפשר לשנות את הדו-שיח המתמיד הזה בין אנשי משרד האוצר לבין ארגוני המורים. במכוון הוצאתי מ"המשחק" הזה את משרד החינוך. תיאמר האמת: למשרד החינוך אין כל משמעות והשפעה במשא ומתן של ארגוני המורים ומשרד האוצר. ניסיונות משרד החינוך להציג את עצמו כמתווך אינם רציניים כלל ואינם אמיתיים, שכן אין למשרד החינוך כל מעמד של השפעה במו"מ הקבוע בין הארגונים והאוצר. 77 שנים! כאילו לא קרה דבר. האם הכל חייב להימשך כך? מעניין, כי כל פקידי האוצר ועסקני ארגוני המורים לדורותיהם ממשיכים במשך 8 עשורים לנגן באותן מנגינות ובאותם טיעונים, שני הצדדים, כאמור ללא משרד החינוך. אין לי ספק כי אנשי האוצר האמונים על המו"מ ינידו עפעף – במקרה הטוב – לשמע הצעתי לחשיבה מחדש. אך לא נורא, אולי טוב שיזיזו עפעפיים לפחות.

נראה לי כי יש לקבוע תקציב קבע למשרד החינוך בלבד! תקציב אשר ייקבע ע"י ועדה ממלכתית, אם אכן חשובה היא מערכת החינוך –  כן! ועדה ממלכתית לתקצוב החינוך. תקציב זה יהיה גזור מעוגת התקציב הלאומית באחוזים קבועים. משרד החינוך הוא אשר יקבע את חלוקת התקציב הפנימית גם לשכר עובדי ההוראה! ולכל פעולות המשרד הנדרשות. כמובן, כל זאת מתוך מבט אחראי על כלל התנהלות המשק. או אז יהיה זה גם מבחן פנימי למשרד החינוך אל מול פרויקטים חשובים, ולעיתים חשובים פחות, הקיימים כיום במשרד החינוך. חשוב לזכור, כי כיום אגף התקציבים באוצר חודר לכל סעיפי תקציב הפעולות של המשרד ולכל תוכנית, תוך הבנה מינימלית בצורכי מערכות החינוך.

אני שומע מייד את ההסתייגויות האומרות "מדוע רק החינוך"? אך אם אכן החינוך הוא מעל לכל "לכו על זה", ואם לאו המשיכו בסאגה הקיימת ותערב לכם שביתתכם. חידוש עקרוני זה ראוי להישקל ברצינות הראויה ובכובד ראש מרבי. אין לי ספק, כי רבים יהיו המנידים ראש לשלילת השינוי מבלי שלמדו במה דברים אמורים. קל יותר להנציח מצב קיים על כל מגרעותיו מאשר לנסות לייעל, לשפר ולגרום למערכת בריאה ומתאימה יותר למציאות הישראלית המתקדמת בשטחים רבים.

אני בטוח כי ישנן דרכים נוספות לשינוי התמונה הקיימת, אז קדימה, משרד האוצר וארגוני המורים צאו מקופסה עתיקה בת קרוב ל- 80 שנה! ואולי בעצם "ניחא לא עבדא בהפקירא".