ויגדל האיש … עד כי גדל מאוד

פרשת תולדות מסמנת את המפנה הגדול במנהיגות משפחת בית אברהם. בעוד אברהם אבינו היה הגורם הפעיל עד לפרשת חיי שרה, כעת אנו קוראים על בית יצחק והקורות אותו. אכן, עושרו של אברהם מוזכר פעמים הרבה בתורה, וכן מעמדו הציבורי הרם. מנגד, דווקא יצחק איננו נתפס בעינינו כפועל ועושה גדולות בסביבתו, ודווקא בשל כך קל להתעלם מהתיאור התורני על עושרו המופלג, ומקצב התפתחותו הכלכלית.
כך מעיד הכתוב (בראשית כו, יב-יד): "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים".
גדלותו החומרית של יצחק נשנית כאן בכמה תיאורים. ראשית – תבואה בכמות מפתיעה, לאחר מכן צאן ובקר, וכן צי שלם של עבדים ושפחות. הפסוק שבמרכז הדיון מדבר הרבה על הגדלה והתגדלות אך קשה להבינו: "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד".
חז"ל ביקשו לעמוד על טיבה של גדלות עצומה זו, וחשפו גם את מקור הקנאה והאיבה העזה שחש אבימלך מיד לאחר מכן ליצחק, באומרם [בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת תולדות פרשה סד]: " 'ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד', אמר ר' חנן עד שהיו אומרים, זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך".
תיאור גרוטסקי זה בא להמחיש את הזלזול שחשו בני גרר במלכם לנוכח עושרו המופלג ועוצמתו של יצחק אבינו. אמנם, מן העבר השני למדו חכמינו לאורך הדורות כמה וכמה לימודים הקשורים בתיאור ריבוי גדולת יצחק. כבר הלקח טוב, מר' טוביה מיוון, הצביע על שלוש לשונות הגדלות שבפסוקנו, אך לא הרחיב יתר על המידה. החזיק בדרכו החכם ר' מנחם בן שמואל (בן המאה ה-12 למניינם), במדרש שכל טוב, שמצטט רבות מהלקח טוב, וכאן פירט יותר ועשה עמנו חסד: "שלש לשונות גד"ל כתיב בפסוק, גדול במעשים, גדול בעושר, גדול בשם".
פרשנות ה'לקח טוב' לענייננו חשובה, שכן הוא מצביע, שבניגוד לרבים שנתקלנו בהם בסיפורי התנ"ך, אצל יצחק הייתה הקפדה גדולה מאוד עד מתאם מלא בין המציאות לתיאורהּ, בין האשליות שלנו על עצמנו, שלפעמים אנו אפילו שוגגים ומתחילים להאמין בהן, לבין יכולתו של אבינו זה לעמוד בעת ובעונה אחת עם מלאכי עליון מזה ועם הפחות שבפחותים בדמות אבימלך מזה. לפיכך, גדלותו של יצחק איננה מתחילה בגדלות בשם, אותו ירש מבית אברהם, שבוודאי היה מיוחס כבר בזמנו, כי אם מתוך מחוייבות והנעה פנימית, גדלות שבמעשים. סוף הטובה לבוא, אבל עיקרו של דבר הוא שאל לו לאדם להתעלם מסביבתו וללכת רק בדרכו שלו ללא מחשבה ושיקול דעת.
אמנם, מצאנו שני פירושים חביבים אחרים לעניין ריבוי הגדלות, והראשון שבהם הוא מזקני בעלי התוספות, במהדורת היסוד של הרב יעקב גליס שליקט מדפוסים וכתבי יד את רסיסי תורותיהם, ויצר תמונה שלימה בספרו 'תוספות השלם'. כך מובא בתורתם:
"ויגדל האיש, הכי כתיב וי' גדל, רמז כשהקב"ה מברך את הצדיק, שמו מתעלה ומתגדל ומתרומם, וזהו 'ויגדל' 'ויגדל' 'וגדל' כי גדל ג' גדולות, כנגד ג' מעשרות: מעשר ראשון, ומעשר שני ומעשר עני. בזכות המעשרות, הרי היו לו מקנה צאן, ומקנה בקר, ועבדה רבה, הרי ג' ".
הרי לנו בעומקו של הפשט פירוש שהולם ביותר את מידות הלקח טוב, בקביעה דומה, שעיקר העיקרים שמכוחו באה לו ליצחק תהילת עולם, הם מעשיו האישיים ותרומתו הגדולה לבני מקומו, ולאו דווקא ייחוסו המופלא. בזכות המעשרות, אותה פעולה פשוטה שהנביא מבטיח שתמורתה תתקבל עוד בעולם הזה, יצחק אבינו ביטא את הקשב העמוק שלו לזולתו, ובעיקר לאנשים זרים ומסכנים.
אף ר' יעקב בעל הטורים נזקק לשאלה זו, ודומה שגם הוא מצביע על גדלות מעשיו של יצחק כמקור להתגדלותו הפיסית והרוחנית. כה כתב: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. ג' גדולות כנגד ג' ברכות שנתברך בעקידה, כי ברך אברכך והתברכו בזרעך (לעיל כב יז, יח)".
גם כאן, גדלותו של יצחק באה בקשר ישיר למפעלו הכביר בעקדה, והקב"ה ממהר לשלם ולפרוע את "חובותיו" ולהוקיר את מייחדו הראשי בדור שלאחר מות אברהם אבינו ע"ה. (תולדות תשע"ה)