יעקב ספוקוינייש גורסים בהגדה של פסח "כהא לחמא עניא". מהו ההבדל בין הגרסאות? עונה על כך המגיד מדובנא במשל: "מעשה ברוכל עני, שהיה מחזר בעיירות ותרמילו על שכמו. הגיע לעיר אחת והצליח הרבה מאוד. חסך כסף, פתח חנות והתעשר. הנהיג בביתו מדי שנה, שבאותו היום בו הגיע העירה במקלו ובתרמילו, היה עושה מִשתה לבני ביתו. תולה את תרמילו על שכמו ומוציא מתוכו מתנות יקרות לילדיו.
"יום אחד איבד את כל רכושו בעסקה כושלת, נאלץ למכור את חנותו ונותר בחוסר כל. אמרה לו רעייתו: מה לך להצטער, ה' נתן וה' לקח, יהי שמו מבורך על כל תקופת השפע. עתה נשוב לתקופה הקודמת. תְלה את תרמילך על השכם, וחזור למכור את מרכולתך! שמע לעצת אשתו, תלה הסוחר את תרמילו על שכמו, ומייד התקבצו כל בניו ובנותיו לקבל מתנות… הביט בהם בעיניים דומעות ואמר: לא, ילדים, בכל שנה היה זה יום חג, זכר לימי הרוכלות המרורים. עשיר הייתי והתחזיתי לעני. נשאתי את התרמיל, אך רק לצורך חלוקת המתנות. אבל עכשיו אין זו הצגה. עכשיו חזרתי להיות עני, ואני נאלץ לקחת את התרמיל לפרנסתי" ['שערי ארמון' עמ' 32].
והנמשל, בימים טובים, כשאנו משופעים בכל טוב עלינו לעשות זכר ללחם העוני, ואז אומרים "כְּהלחמא עניא". אבל בימים קשים אין צורך בהצגה, ואומרים "הָא לַחְמָא עָנְיָא".
כך היה בתקופת השואה במחנה גירס בדרום צרפת, למרגלות ההרים הפירנאים בסמוך לגבול בין צרפת וספרד. בסתיו תש"א [1940] גירשו הגרמנים אלפי יהודים מבאדן-וירטמברג שבגרמניה, למחנה. התנאים במחנה היו קשים. מחסור תמידי במים ובמזון, ותנאים תברואתיים ירודים, גרמו למחלות מידבקות. למרות כל זאת, עשו היהודים כל מאמץ על מנת לקיים חיי דת ותרבות עשירים. הם הצליחו בכך, בעיקר משום שבמחנה שררו אחוות רעים וערבות הדדית למופת.
שולחנות הסדר הדלים של המשפחות נערכו במסירות ובאהבה. הם היו מעוטרים בחומר הבנייה העיקרי של המחנה – פח מקופסאות שימורים ריקות
יהודי המחנה הקימו לעצמם 'ועדת סיוע' בראשותו של הרב ליאו אנסבכר. בוועדה היו חברים גם אחיו מקס, שהיה בעל כושר ארגון, אריה צוקרמן, שכתב בכתב ידו את ההגדה, המחנך ד"ר רוטשילד ועוד כמה מתנדבים. הוועדה עמדה בקשר עם ארגוני עזרה, כמו הג'וינ"ט ואוז"ה. את מה שהצליחו לגייס חילקו בעצמם בין הצריפים השונים במסירות ובאחריות. הם דאגו לחולים, לזקנים ולכל מי שהתקשו לשרוד בתנאים הקשים. מלבד הצד הפיזי, דאגו גם לשמירה על הצד הרוחני-דתי-תרבותי.
במיוחד בלט הדבר לקראת חג הפסח. ימים רבים לפני החג, ויתרו יהודים רבים על מנת הלחם היומית הדלה שלהם, לטובת קמח לעשיית מצות. ועדת הסיוע אספה כסף ממי שעוד נותר לו משהו כדי לקנות מזון לחג. שולחנות הסדר הדלים של המשפחות נערכו במסירות ובאהבה רבה. הם היו מעוטרים בחומר הבנייה העיקרי של המחנה – פח מקופסאות שימורים ריקות. מחומר זה יצרו צלחות וקערות. נרות החג דלקו על פמוטים שעוצבו מאותו החומר.
בזיכרונותיו, כתב רוטשילד כי הנרות בהקו "מעל פניהם של האנשים שכחשו מצרות, ומעל לעיניים מלאות הציפייה והשמחה המאופקת. רק קערות הסדר בלטו בדלותן על רקע לובן הנייר שכיסה את שולחנות הקרשים. כל קערה חולקה לשלושה חלקים, עבור מצות הסדר. המצות היו מכוסות בממחטות תחרה ורדידים צבעוניים, שניכר בהם שנארזו בחיפזון תוך מערבולת המנוסה.
אבל היקרות מכל היו בעינינו ההגדות, יותר מכל אותן ההגדות המעוטרות והמקושטות שהכרנו. ההגדות היו פשוטות שנכתבו בכתב יד. הגדות אלו היו למחרת החג לנכס עמוס זיכרונות ושמור בקפידה" [מתוך 'הגדת גירס', הוצאת יד ושם, עמ' 23]. צוקרמן לא זכר את כל ההגדה, אבל מה שזכר, הודפס בסטנסיל שהשיגו איכשהו ושימחו מאוד את כלל המשתתפים.
למרבה הצער, רוב המשתתפים נרצחו בידי הנאצים, אבל המעטים ששרדו הקפידו לציין את האירוע הזה בכל ליל סדר שערכו מאז, ובו אמרו "כְּהָא לַחְמָא עָנְיָא", כשהם נזכרים במזון הדל שאכלו במחנה גירס.
בימים אלה אנו מתפללים לה' כמה פעמים בכל יום לשובם של החטופים בידי חבורת הרוצחים בעזה. נוסיף תפילה כי עד לפרסום שורות אלה יחזרו כולם לחיק משפחותיהם ויזכו לומר "כְּהָא לַחְמָא עָנְיָא" ולא להמשיך ולאכול לחם עוני.
Yaakovspok1@gmail.com
