שמחה רבה?

כבכל שלושת הרגלים, גם בחג הפסח מצווה אדם מישראל על קיום מצוות השמחה. אולי זה מפתיע, אך עיון במקרא מלמד שמצוות השמחה נאמרה במפורש רק לגבי חג השבועות: "ועָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת… וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים טז, י-יא) וחג הסוכות: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹהֶיךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יד-טו).

אכן, כבר חכמים הראשונים הרחיבו את תחולת מצוות השמחה והחילוה גם על הפסח, מכוח היקש (ראו חגיגה ח, ע"א תד"ה ד"ה ושמחת; ספר יראים, מצווה תכז). ברבות הימים, הדגישו חכמים – והד חזק לכך עולה מן המקראות שלעיל – שלא רק בני המשפחה צריכים להיות שותפים לשמחה, אלא גם כל בני "משפחתו של הקב"ה" – העבד והאמה, הלוי והגר, היתום והאלמנה.

וכניסוחו הנוקב של הרמב"ם (בסוף הלכות יום טוב ו, יז-יח): "…וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה, הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט) 'זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם…".

אמור מעתה: לפי הרמב"ם, שמחה שאין שותפים לה גם "האומללים, העניים ומרי הנפש" (ודוק: מר נפש עשוי להיות גם אדם רב הון, אבל בודד גם במועדיו גם כל השנה) – "עבירה שיש עמה קלון" היא, ביטוי חריף שאינו שכיח לגבי עבירות אחרות.

לנוכח מאורעות השנה, 133 החטופים שעדיין מצויים בצרה ובשביה, מאות המשפחות השכולות שמבכות את יקיריהן, ואלפי הפצועים, בגוף ובנפש, יהיה מי שישאל ובצדק: לשמחה מה זו עושה?

שאלה זו מתקשרת לשאלה: כיצד ניתן לצוות על שמחה, והרי השמחה – בדומה לאהבת ה' ("ואהבת את ה' אלוקיך") – עניין שברגש היא, וקשה, אם לא בלתי אפשרי, ל"צוות" על אדם שיפעיל את רגשות השמחה שלו בעל כורחו. כדי להתגבר על קושי זה, ציוותה התורה גם בעניין זה על מעשים שאדם מישראל חייב בהם, כגון הבאת קורבן לבית המקדש ועלייה לרגל, אמירת 'הלל', אכילת בשר ושתיית יין וכיוצא באלה (נוספות עליהם מצוות המיוחדות לחגים השונים, שאף בהן גלום פוטנציאל רב עוצמה להאדרת השמחה, כגון שמחת בית השואבה או הבאת הביכורים בליווי כלי שיר).

לדעת הרש"ר הירש, עבד ה' הוא בעל הוויה של שמחה מעצם הזכות שניתנה לו ל"עמוד לפני ה'"

ההנחה הגלומה מאחורי ציוויים אלה היא ש"אחר הפעולות יימשכו הלבבות" (כהגדרת בעל ספר "החינוך"), ומתוך קיום מעשים אלה יבוא האדם גם לידי שמחת הלב.

בספרו היפה והרגיש, "לעשות את עצמך" (בהוצאת מגיד), מבקש הרב ליאור אנגלמן לתהות על המתח שבין השמחה והעצבות, שלא אחת שלובות זו בזו. "לפעמים", הוא כותב, "דווקא רצון להשיג את מידת השמחה הוא שמחולל את העצבות, ולהפך, החלטה שלא להציג את השמחה כיעד פותחת פתח לשמחה".

אגב כך הוא תוהה על דבריו המפורסמים של ר' נחמן מברסלב, שלפיהם "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ושואל: האומנם כך? וכי היכן מצאנו מצווה כזו בתורה?

כדבריו, הניסיון להביא מקור לכך מהפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז) מוקשה פעמיים: ראשית, פסוק זה לא נאמר כציווי אלא כסיבה לקללה הנוראה, ושנית: ציווי זה מופנה לכפוי הטובה שאינו מכיר בשפע שבא עליו, אך אין בו ולו זכר לציווי "להיות בשמחה תמיד".

מכפל הציווי שנאמר לעיל בחג הסוכות, "ושמחת בחגך, והיית אך שמח", לומד הרש"ר הירש שיש שני סוגי שמחה. "ושמחת" מבטא גילוי זמני של שמחה, עקב מאורע שקרה או חוויה שאדם חווה. לעומת זאת ,הביטוי-חיווי-ציווי "והיית אך שמח" מבטא הוויה של שמחה. זו מאפיינת את כל אישיותו של האדם דרך קבע "ואינה תלויה בדבר", במאורע כזה או אחר. לדעת הרש"ר הירש, עבד ה' הוא בעל הוויה של שמחה מעצם הזכות שניתנה לו ל"עמוד לפני ה' ".

אם כך בכל השנה, קל וחומר בחג החירות, אנחנו חייבים "להודות ולהלל ולשבח ולפאר" על כל הניסים שנעשו לנו, כאשר עמידתנו זו אינה באה בחלל ריק אלא בהיותנו בארץ ישראל, מקום השראת השכינה, במדינת ישראל.

על רקע זה, דומה שלא לחינם כוללת התפילה לשלום המדינה, לצד המודעות למציאות הקשה והכואבת, גם את ברכת השמחה: "חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱ-לֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ".