שוויון בנטל התורה

את הטור הזה אני כותב בכאב. הלוואי שאני טועה, ואשמח שיעמידו אותי על טעותי. אבל לצערי, נראה שזו האמת.

לקראת פתיחת זמן חורף בישיבות בא' מרחשוון, פרסם הרב תמיר גרנות – ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בתל אביב, תלמיד חכם גדול ומוערך, ואב שכול מהמלחמה הנוכחית – סרטון חד ונוקב, שנאמר בקול דואג ואוהב, אשר פונה לבחורי הישיבות החרדים ולרבניהם, ובו הוא קורא להם לקום ולהתגייס. הוא אומר שם את הברור לנו מאליו. בשעת סכנה מוחשית על עם ישראל, כולם עוזבים הכל ובאים לשרת, להציל ולהגן. שום מדרש ושום פלפול לא יכולים לכסות על ההלכה הברורה הזו.

הסרטון הפך לוויראלי. הוא שותף בעשרות קבוצות ווטסאפ, בדפי פייסבוק ובכל אמצעי מדיה ויזואלי. לא מצאתי אחד שלא התרשם עמוקות מדבריו של הרב גרנות, ובכלל מאישיותו המיוחדת שהתבלטה בצורה שבה העביר את הדברים. "הוא צודק", כתבו רבים. "קול ברור וחד", החמיאו אחרים. אבל רבים מאוד החמיצו את הנקודה. הסרטון לא יועד לציונות הדתית. הוא נועד לחדור לליבם של החרדים ולהשפיע עליהם. שפתו של הרב גרנות הייתה שפתם של בחורי הישיבות, לומדי התורה הקדושה. הסרטון הזה נועד להשפיע עליהם; לא לשכנע את הציונות הדתית שעל החרדים להתגייס.

אבל האם זה קרה? האם הסרטון הצליח לשנות משהו?

בתגובות לסרטון פורסמו כמה תגובות של בחורי ישיבה חרדים, שהצהירו שהדברים של הרב גרנות השפיעו עליהם. חלקם הצהירו שהם יתגייסו. אבל מדובר במספר קטן מאוד של תגובות – בודדות בלבד – שאינו מתחיל אפילו לגרד את המספר שעליו הרב גרנות דיבר ושהצבא זקוק לו. אינני יודע כמה בכלל מהציבור החרדי נחשף לסרטון הזה – אני נוטה להאמין שלא מעט, ברור לי שהשפעתו דלה וכמעט שלא מורגשת. הוא אולי הצליח להעמיק סדקים אצל המתבלטים בקצה, אבל על המרכז החרדי ודאי שלא השפיע.

ולמה? קשה לי לכתוב את זה, אבל מהתרשמותי זו האמת. הרב גרנות מציג עצמו בתחילת הסרטון כראש ישיבה ששותפה לאהבת התורה ולדאגה לה, כמו הציבור החרדי. ולדעתי, שם מצויה התהום בין עמדתו לבין עמדת המגזר החרדי. כי בעיני הציבור החרדי, הציונות הדתית לא רק חוטאת בשיתוף פעולה עם החילונים ואימוץ אורח חיים מערבי, אלא שגם התורה שלה לא באמת נחשבת. הציונות הדתית אפילו לא בת שיח בעניינים הנוגעים לחשיבות התורה ולהגנה עליה. מסופקני אם הרב גרנות נספר בכלל אצלם כרב, ודאי שלא כראש ישיבה ששותפה להם בעולם התורה.

הגישה הזו של החרדים זועקת מכל טיעון או רעיון שהם מעלים. באופן מוזר ועקום, הוויכוח על גיוס חרדים מתנהל כאילו אין עוד לומדי תורה מלבד החרדים. כאילו אם הם יתגייסו ויפסיקו ללמוד, לא יהיו עוד לומדי תורה בעולם. מתעלמים מאלפי בחורים צעירים שפוקדים את הישיבות הציוניות ולומדים בה יום ולילה תורה. מתעלמים ממאות מוסמכים לרבנות ודיינות של הציונות הדתית, מרבנים ותלמידי חכמים מופלגים שנמצאים בה. ולא רק החרדים מנהלים כך את הוויכוח אלא גם התומכים בהם, כמו ינון מגל או ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן. הדאגה לתורה כאילו מדלגת על הציונות הדתית.

זה כמובן לא חדש. מחידושיו ופסקיו של הראי"ה קוק, המגזר החרדי מתעלם כבר שנים. לראשי ישיבות ותלמידי חכמים סרוגים אין כל סיכוי להעביר שיעור או לקבל הזמנה לקהילה או לישיבה חרדית. אם לא מדובר באינטרס פוליטי או כלכלי, אין סיכוי שגדול חרדי ידרוך בחדרו של גדול ציוני דתי. בעיניהם, הציונות הדתית מחפפת, 'מזרוחניקית' כזו. ואלו עוד הכינויים המעודנים שמדביקים לה. דבריו של הרב אלחנן וסרמן, הי"ד, שהדתי לאומי עובד עבודה זרה בשיתוף, עדיין עומדים בבסיס האידיאולוגיה החרדית. אם יש לציונות הדתית תורה, היא מסוכנת.

לעומת זאת, במסלול הנגדי הנתיב פתוח. הציונות הדתית מעריכה את גדולי התורה החרדים ומצטטת אותם בלימוד ובפסיקה (הרב גרנות מצטט את החזון איש!). ישיבות ציוניות מזמינות רבנים חרדים להעביר אצלן שיעורים. תאמרו שאלו רגשי נחיתות שמלווים את הציונות הדתית מראשית קיומה. תאמרו שזו ענווה. זה לא באמת משנה. היחסים הם חד-סיטריים באופן מובהק.

כל עוד המצב הזה קיים, אין באמת סיכוי לשכנע שם מישהו להתגייס. שוויון בנטל בגיוס יקרה רק אם יפנימו שם גם את השוויון בנטל התורה עם הציונות הדתית. כל עוד זה לא קורה, קשה לראות שמשהו יזוז. זו חומה בצורה שגם סרטון ישר שכל ונוגע ללב של ראש ישיבה ואב שכול ציוני דתי, לא יוכל לפרוץ.