הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בטור הקודם עסקנו במשמעות המהפכנית של מצוות ישיבה בסוכה. בניגוד לרוב רובן של מצוות עשה, מצוות ישיבה בסוכה לא מחייבת את האדם לעשות מעשה מיוחד – כמו לאכול מצה, לתקוע בשופר, להדליק נרות או להניח תפילין. המצווה בחג הסוכות היא לחיות כרגיל: לאכול, לישון, לבלות וגם לנוח, רק שיש לעשות זאת בתוך המרחב של הסוכה ולא בבית. מה שמייחד אפוא את חג הסוכות הוא לא מעשה המצווה, אלא המעטפת החדשה שאנו יוצרים לחיים היומיומיים שלנו. וכשהמעטפת משתנה, התודעה משתנה, וכשהתודעה משתנה, גם מעשי חולין יומיומיים יכולים פתאום להפוך למצווה.
אני רוצה להיעזר במודל הזה של הסוכה כדי לגשת אל דבריו המהפכניים של הרא"יה קוק. לאורך הטורים הקודמים ראינו גישות שונות בנוגע ליחס לחיי החולין. הראשונים דרשו שכל חיי החולין יהיו משועבדים לעבודת ה' האמיתית, שהיא קיום המצוות. החסידות לימדה שאפשר לעבוד את א-לוהים גם במעשים גשמיים אם קושרים אותם לשורשם העליון בא-לוהות. אך שתי גישות אלו מקשות עלינו מאד כשאנו נדרשים במדינת ישראל לעסוק בפיתוח עולם החולין. האם כל שופט/מדען/פועל/עיתונאי ועוד, יכולים לקשור באופן מיידי את כל מה שהם עושים לעבודת א-לוהים? אי אפשר לבנות כך מדינה.
מי שמגיע לעזרתנו בניסוח משנה דתית בעניין הזה הוא הראי"ה קוק. שימו לב לדברים שהוא כותב במאמר קצר הנושא את השם 'בכל דרכיך דעהו': "בכל דרכיך דעהו, צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם: כשהוא עוסק בתפילה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת ענייני תפילתו וכוונה רצויה באמונת הלב באותם העניינים של תפילתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים… וכשהוא עוסק בתורה, יידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטיב, ובה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו.
וכן בהיותו עסוק בגמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית', על-כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצוותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות… והב' הוא ב' ה'בתוך', שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את הקב"ה".
במהלך פרשני נועז, מסביר הראי"ה קוק שהמילים 'בכל דרכיך דעהו' אינן מוסבות רק לחיי החולין אלא בעצם גם לחיי הקודש. כשאדם מתפלל, עליו למצוא את א-לוהים בתוך מעשה התפילה, המילים והכוונה שלה. אם הוא מתפלל רק כי הוא מצווה על כך, אמנם הוא חושב על א-לוהים, אבל הוא לא מוצא את א-לוהים בתוך התפילה. לכן זה חסר. וכן בתלמוד תורה. על האדם להתרכז אך ורק בלימוד, בשינון ובהבנה של התורה. כשהוא ממצה את תהליך הלמידה, זוהי עבודת ה' השלמה. וכן כשהוא עוסק בצדקה – הוא לא צריך לחשוב כיצד הוא עושה בזה מצווה. ברגע שיתמקד אך ורק בהטבה שהוא רוצה לעשות לחברו, בזה הוא יודע את א-לוהים.
"וכן בכל הדברים שעושה", ממשיך הרב קוק ומתייחס לכלל פעולות החולין. אם א-לוהים ברא את הכל, הרי שיש ערך עצמי בפעילות בעולם הזה. כשאדם ישתדל לעשות את כל הדברים בתכלית השלמות, בעצם זה הוא עובד את א-לוהים. לא צריך לייחד ייחודים ולחשוב כיצד הדברים שאנו עושים מועילים לקיום מצוות. בעצם העובדה שהאדם פועל ויוצר בעולמו של הקב"ה, יש בזה דעת א-לוהים וקיום רצונו.
אלו דברים דרמטיים. הרב קוק שולח אותנו לחיות חיי חולין מלכתחילה ודורש מאיתנו למצות אותם באופן מלא. איננו צריכים לחשוב כיצד זה משרת את המצוות; ברגע שאנו מפנימים שאנו חיים ב"סוכתו" של א-לוהים, כל מה שאנחנו עושים בעולמו (כמובן, דברים חיוביים בלבד) הופך למצווה. צריך לחיות כרגיל, והדרישה הדתית היא למצות את הדברים באופן השלם ביותר. להצטיין בכל תחום שבו עוסקים. א-לוהים לא מרחף מעל המעשים, הוא מופיע דרכם ובתוכם.
אפשר וצריך ליהנות מחיי העולם הזה. צריך לחיות טוב וחובה לשמוח. צריך גם לעשות כל דבר על הצד השלם ביותר. כי א-לוהים נוכח בתוך הדברים הללו. יש בתפיסה הזו בשורה דתית עצומה שהציונות הדתית יכולה להביא לעולם. זה צריך להיות המנוע שלה במעורבות מקסימלית בכל תחומי העשייה בחברה. זו משנה דתית-ציונית.
