אני רוצה לספר לכם על שלושה שורדי שואה שהיו בקהילה שלי בנתניה: פנחס (פינקי) קורנץ, לזר לאופבאום וישראל אינגבר. שלושתם, לצערי, נפטרו בשנים האחרונות.
שלושתם היו הפכים גמורים. ישראל (רב ישראל, כך קראנו לו) עלה לארץ לאחר השואה והיה ממייסדי התעשייה האווירית. לזר התגורר בצרפת ועבד עבור האו"ם, ומשם עלה לארץ. פנחס התגלגל לאנגליה, הקים עסק מצליח, ולבסוף עלה גם הוא לארץ. שלושתם התכנסו לקהילה שלי ברמת פולג בנתניה.
אפשר לתת בשלושתם סימנים. ישראל היה זה שדיבר. הוא חלק עם כל מי שהסכים לשמוע את הסיפורים מששת מחנות הריכוז שבהם עבר, את העבודה הקשה, הרעב והצמא, ואת המשפחה הגדולה שאיבד. הוא הקפיד לעשות אזכרה להורים ואפילו לסבתא שלו מדי שנה, ובכך הנציח את זכרם. בהספד עליו, אמרתי שהוא נושא על גבו הן את ההיסטוריה היהודית הן את העם היהודי. הוא שימש קול לששת המיליונים שאבדו.
לזר היה זה שלא הסכים לדבר. בכל פעם שזיכרון השואה היה עולה, הוא היה נאחז בשתיקה. גם למשפחתו מיעט לספר מה עבר עליו שם באושוויץ. כמה פעמים ביקשתי ממנו שיספר לי קצת, כי חשוב לי לדעת מה היה שם. בדרך כלל הוא סירב. רק פעם אחת, כשלחצתי עליו אולי קצת יותר מדי, הרעים עליי בקול זועם: "מה כבר אפשר לספר? שהיינו בעיניהם פחות מהכלבים שלהם?", וחזר לשתיקתו.
פינקי היה זה שידע לשאול. לא פעם ולא פעמיים אמר בסופו של שיעור שהעברתי, שיש לו שאלה כלפי א-לוהים, "למה?". הוא היה אדם מאמין, שומר מצוות ובעל תפילה מוכשר, אך השאלה על הטראומה העצומה של השואה לא הרפתה ממנו. היה לו דין וחשבון לא פתור עם א-לוהים. בכל שבת בבוקר, כשהייתי מסיים את דרשתי לפני תפילת מוסף, היה קורא 'תודה' ממקום מושבו.
היכולת המופלאה הזו להמשיך גם לאחר אסון קולוסאלי, להתחיל מחדש בקטן גם לאחר חורבן עצום, להתקדם גם לאחר ההתפקחות מן החלום – היא המורשת הגדולה של רבי עקיבא
עם השנים למדתי כיצד לדבר עם שלושתם. הכרתי את הרגישויות שיש לכל אחד מהם, ופיתחתי עם כולם קשר אישי מיוחד. מול שלושתם, עמדתי ביראת כבוד עמוקה. את מה שהם עברו בחייהם, אני אפילו לא יכול לדמיין בחלומות הכי גרועים שלי. את שלושתם גם ספדתי בבית העלמין, עת עשו את דרכם האחרונה.
לצד יראת הכבוד, הבטתי עליהם בהערצה גדולה. גבורתם לא הייתה רק במה שעברו בחייהם אלא גם במה שעשו לאחר מכן. שלושתם הקימו משפחות לתפארת. הם התחתנו והביאו לעולם ילדים. הם זכו לנכדים וגם לנינים. הבטתי עליהם בפליאה – כיצד השלושה, שעברו את התופת הנורא ושראו להיכן האנושות יכולה להידרדר, המשיכו עוד להאמין בחיים כאן בעולם הזה? כיצד לא התייאשו?
פעם ייחדתי להם דרשה. הבאתי את הסיפור בגמרא על רבי עקיבא, ש-24 אלף התלמידים שלו מתו בין פסח לעצרת, ודיברתי על האבלות שלנו עליהם עד היום בימי ספירת העומר. זה הסיפור הידוע, אמרתי, אבל פחות מספרים את ההמשך. הגמרא מספרת שלאחר שמתו תלמידיו, "בא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה" (יבמות סב, ע"ב).
חישבו עליו, על רבי עקיבא. הוא היה המנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא. הוא החדיר בתלמידיו את האמונה שאפשר לנצח את הרומאים ושבר כוכבא הוא המשיח. והנה, הכל קרס. המרד כשל. היישוב היהודי נחרב. כל עולם התורה שהקים, נמחק. האמונה נכזבה. "והיה העולם שמם", מתארת זאת הגמרא.
כיצד אנו היינו מגיבים? כל אדם רגיל היה מתכנס בביתו, נופל לדיכאון, משתתק. אך לא כך רבי עקיבא. הוא הלך לדרום ולימד חמישה תלמידים. מ-24 אלף תלמידים הוא ירד לחמישה. 0.0002 אחוז ממה שהיה לו. אך הם אלו שהעמידו תורה בעם ישראל. מהם נבנינו מחדש.
היכולת המופלאה הזו להמשיך גם לאחר אסון קולוסאלי, להתחיל מחדש בקטן גם לאחר חורבן עצום, להתקדם גם לאחר ההתפקחות מן החלום – היא המורשת הגדולה של רבי עקיבא. בזכותה יש לנו היום עוד תורה ואמונה ותקווה. ישראל, לזר, פנחס – הם דבקו בדרך הזו. למרות שאיבדו כמעט את הכל בשואה, הם דבקו באמונה להמשיך. וצאצאיהם הפזורים בכל רחבי הארץ, העמידו מחדש את עם ישראל.
קשה להאמין, אבל יותר מ-80 שנה לאחר השואה, העם היהודי עדיין לא השלים את המספרים שאיבד. ועדיין, יהודים ממשיכים להוליד ולגדול ולהאמין בעתיד. זה סוד כוחנו. דרכו של רבי עקיבא מפיחה בנו תקווה, למרות כל הקושי והאובדן.
ישראל, לזר, פנחס – יהי זכרכם ברוך.