הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הרבה סיפורים סופרו על עמנואל מורנו, החייל האמיץ מסיירת מטכ"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה ושתמונתו אסורה לפרסום עד היום. אחד מהם זכור לי במיוחד עד היום. זה היה במהלך המבצע לחטיפת מוסטפא דיראני מביתו בלבנון בשנת 1994. מדינת ישראל ביקשה לחלץ ממנו מידע על גורלו של רון ארד, ושלחה את סיירת מטכ"ל כדי לחטוף אותו מהמיטה שלו באישון לילה. בצוות החוטפים היה עמנואל מורנו.
כשפרצה החולייה לחדר השינה של דיראני, אשתו החלה לצרוח. עמנואל, בקור רוח, ניגש אליה וכיסה אותה, שלא תעמוד חשופה בפני החיילים. משעשה זאת, היא נרגעה. את בעלה לקחו והלכו.
זה סיפור מפליא בעיניי, כי הוא חושף את אישיותו הכה מיוחדת של עמנואל. עמנואל מורנו לא רק היה חכם ומצא דרך להשתיק את האישה, שסיכנה בצעקותיה את הכוח, בצורה היעילה ביותר. הוא פעל מתוך רגישות לכבודה. גם בתוך הלחץ והאדרנלין, ולצד הידיעה שהם עומדים מול טרוריסט אכזר שלא מגיעה לו שנייה נוספת לחיות, עמנואל מורנו הצליח לשמור על רגישות אנושית. מן הסתם, אשתו של דיראני לא הייתה אוהבת ישראל במיוחד. אבל היא לא פשעה, ועל רגשות לא מענישים. היא לא הייתה יעד לחטיפה או לחיסול, ועל כן זכתה ליחס אנושי ממנו. עמנואל מורנו ידע להחזיק את המורכבות הזו: ביד אחת לחסל אויב אכזר, וביד השנייה לכבד אישה חשופה. בלא שצד אחד באישיותו בא על חשבון הצד האחר.
arisa-chattasa
בשיח הציבורי של ימינו, פופוליסטים מימין ומשמאל צווחים שהדבר אינו אפשרי. אם אתה רגיש לזכויות אדם, הרי שאתה "יפה נפש", שלא באמת יודע להילחם באויב. מנגד, אם אתה דורש להפעיל יד קשה כלפי האויב, אתה נחשב ל"אוכל מוות", שלא אכפת לו מחיי אדם, כולל אלה של אחיך, בני עמך. לך תספר לאלה מימין שטובים מיפי הנפש האלה נלחמו ב-7 באוקטובר בעוז רוח נגד המחבלים והצילו עשרות בני אדם. לך תספר לאלה משמאל שאותם אוכלי מוות באים מהמגזר שמוביל באחוזים גבוהים את תורמי הכליה מן החי בישראל ובעולם. אבל למי היום אכפת מהעובדות כשהדמוניזציה משתלמת יותר?
חז"ל כינו את דוד המלך 'עדינו העצני', שכן "כשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ" (בבלי מועד קטן טז, ע"א). למתבונן מן החוץ, דמותו של דוד נראית לא עקבית: מצד אחד גיבור קרב, צעיר שבידיים חשופות נלחם מול גוליית וכרת את ראשו, ולאחר מכן מוביל את ישראל במלחמות גבורה נגד החזקים שבאויביהם. מצד שני, מחברם של רבים משירי תהילים, דרכם מתגלה נפש רגישה ועדינה, כמהה ומתגעגעת. כיצד אפשר להיות כתולעת וגם כעץ? כיצד אפשר להילחם וגם לשורר?
אבל האמת היא שאין זו סתירה. לא אצל דוד, לא אצל עמנואל מורנו ולא אצל רבים מגיבורי ישראל שמתגלים במלחמה הזו. כי גבורת המלחמה והרצון להשמיד את האויב המופיעים אצלנו, אינם כשל אויבינו. אצל אויבינו, המלחמה יושבת על זלזול עמוק בחיים. המוות הוא מקודש, ועל כן כשם שהם לא חמלו עלינו כך הם אינם חומלים על בני עמם. אצלנו, לעומת זאת, גבורת המלחמה באה לא מתוך הרצון להשמיד אלא מתוך הרצון לחיות, מתוך הרצון להגן על בני עמנו ולהציל את חטופינו, מתוך אמונה בקדושת החיים. המטרה היא להרבות חיים בעולם, אך כדי שזה יתאפשר צריך לבער את הרע שרוצה ליטול אותם. גם זה חלק מהחובה המוסרית. לכן, כשם שאנו גיבורים בשדה הקרב, כך אנו יודעים לחמול על החלש ועל המסכן. כשם שאנו מגדלים לוחמים עזי נפש, כך אנו מגדלים אנשים רגישים לסביבתם. זו אינה סתירה אלא השלמה, שני צדדים של אישיות אחת שעושה טוב בעולם.
חכמים מלמדים (ברכות כח, ע"א) ששמואל הקטן תיקן את ברכת המינים, בה אנו מתפללים נגד הזדים במילים חריפות מאד. זהו שמואל הקטן, שנודע בענוותנותו הגדולה ושאף אמר במסכת אבות: "בנפול אויביך אל תשמח" (ד, יט). סתירה? לא ולא. כי מלחמה חזקה ברע יכולה וצריכה לצמוח דווקא אצל מי שליבו רחום וחנון.
הפגנת חולשה כלפי אויב אכזר איננה חסד, אלא מידה מקולקלת. היא לא מפגינה אמונה בחיים אלא זלזול בהם. מנגד, הפגנת עוצמה ודרישה להכות באויב ללא רחם איננה ברבריות, אלא דבקות בטוב. המבחן הוא כיצד אתה נוהג ביחס לאותה אישה חשופה בעודך אוחז בנשק.
