מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)יום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה אינו דומה לימי השואה שצוינו בכל שנותיה של המדינה. זו לראשונה סטיתי השנה ממנהגי שלא להעלות על דל שפתי את השואה באיזשהו הקשר ישראלי, ועתה אני אומר בפה מלא: השואה ביקרה כאן בשמחת תורה. היא לא הייתה באותו היקף, אבל היא הייתה כאן באותו רוע ובאותה אכזריות. לפיכך, חובה עלינו לכרוך ביום זה את שני האירועים.
בחול המועד פסח תש"ד, בדיוק לפני 80 שנה, נכנסה המפלצת הנאצית לעיירה קישוורדה שבצפון מזרח הונגריה. 7,000 יהודי העיירה ויהודי הכפרים שמסביב, הוכנסו באכזריות אל תוך גטו צפוף.
ביום השני של חג השבועות, רוכזה מחצית מיהודי הגטו בכיכר המרכזית, הובלה אל תחנת הרכבת, ומשם נלקחה בעשרות קרונות משא במסע של שלושה ימים שנסתיים במחנה ההשמדה אושוויץ.
כעבור יומיים רוכזה המחצית השנייה של יהודי הגטו בקישוורדה בכיכר העיר. משם צעדה אל תחנת הרכבת והועלתה אף היא על רכבת המוות לאושוויץ. ביניהם הייתה אמי, נערה בת 18, הוריה מרדכי ולאה, אחיה שייקו בן ה-16, ידוקו (יהודה) בן ה-10, הגי ושאול התאומים בני ה-4, הוריו של אבי, יוסף ופייגה, אחותו הגדולה מלכה וחמש אחיותיו הקטנות: רחל ליבע, חיה גיטל, הענע, זעמע ומרים לאה, בנות בשנות העשרה לחייהן.
הם נדחסו לקרון חשוך יחד עם מאה אנשים נוספים. הקרון היה סגור ומסוגר והיה חושך. אשנב קטן אחד היה בתקרת הקרון, מרושת בגדר תיל. פעמיים עצרה הרכבת בדרך, ושני אנשים בליווי שומרים ירדו מהקרון ושבו עם דליי מים להרוות את צימאון האנשים. ליד דלת הקרון היה חור בקוטר 10 ס"מ, שם עשו האנשים את צרכיהם. כדי לשמור על צניעות, נפרשה שמיכה בכל פעם שמישהו נזקק לשירותים. כאשר פס חיוור של אור חדר דרך האשנב אל תוך הקרון, ידעו כי עלה השחר והגברים התעטפו בטלית ותפילין והתפללו תפילת שחרית.
ביום שישי סמוך לכניסת השבת, חנתה הרכבת בתחנת קראקוב. נשים אחדות שלפו מכיסן זנבות של נרות שעווה, בירכו בעיניים דומעות "להדליק נר של שבת". הרב שמעלקא רוזנבאום, רבה של קישוורדה, שלף מתרמילו גביע כסף שעבר במשפחתו מדור לדור, מילא אותו במים ועשה קידוש. "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים…", אמר בנעימת הקידוש המסורתית בקול צלול ורם. כולם בכו.
80 שנה אחרי שאיבדה אמי את אחיה התאומים בני הארבע בתאי הגזים באושוויץ, עמדה נכדתה עיינה, גם היא עם תאומים בני ארבע וחצי, במוקדו של טבח נוראי
הרכבת המשיכה בדרכה ועצרה בתחנה הסופית, אושוויץ. השומרים פרצו את הדלתות בקתות רוביהם, והאיצו בנוסעים בצעקות מחרישות אוזניים לרדת. אמי, הילדה הגדולה, עזרה לאמה להלביש היטב את הקטנים. שאול והגי רעדו מקור ופרצו בבכי על שנתם שהופרעה. אמי, סבתי, ידוקו ושני התאומים, הגי ושאול, התחילו לצעוד אל מותם. "קחי את הילדה בזרועותייך", זעקה סבתי לאמי. אך מייד צעק לעברה איש מהקומנדו היהודי: "תורידי אותה!" אינסטינקטיבית, היא הורידה אותה. בכך קנתה את חייה, ויחד עם זאת תחושת האשמה בלתי פוסקת.
סבתי צעדה אל תאי הגזים עם שני ילדיה הקטנים. מה הרגישה כשנכנסה בשערי תאי הגזים? האם נקוו דמעות בעיניה? האם אימצה אל ליבה את שני הנידונים הקטנים למוות? איך היא עברה את הרגעים שבהם הגבירו שני התאומים את בכיים כשהנשימה שלהם התחילה להיות קשה והיא לא יכלה להושיע כי גם היא נחנקה? וידוקו בן העשר, איפה הוא בשעה זו? ידוקו הופרד מאמו, אף לא זכה ללטיפת אם בשעה שיצאה נשמתו.
עיינה, אחייניתי, נכדתה של אמי, וגל בעלה, חברי קיבוץ "רעים" שבעוטף עזה, התעוררו בשמחת תורה השנה בשעה שש וחצי לקולות מטחי הטילים. הם לא היססו לרגע, ארזו את המזוודות והתכוננו לצאת לדרך עם שלושת ילדיהם, רונה ועומר, התאומים בני הארבע וחצי, ויונתן בן השלוש, ברגע שייפסקו הטילים, ולנסוע הרחק ככל האפשר.
הם פנו לרבש"ץ לברר אם ניתן לצאת מן הבית ומן הקיבוץ. בתשובה הודיע להם הרבש"ץ שהקיבוץ שורץ מחבלים. יש לנעול את הבית ואת החלונות, ולהיכנס לממ"ד. גל החזיק את ידית הדלת, ועיינה ניסתה לשדר רגיעה אל מול הילדים ולהעסיק אותם בציור ובפאזל, אולם כשהחלו לשמוע את קולות המחבלים המסתובבים בחצר ביתם, את קולות היריות המתקרבים ואת הכדורים שבחלקם חדרו את קירות ביתם, חלחלה לתודעתם הבנה עמוקה שהם נתונים בסכנת חיים, שהם שרויים בסרט אימה, ושאפשר שבכל רגע ייכנסו המחבלים לביתם. שעות ארוכות שנדמו כנצח עברו עליהם בחרדה גדולה. באותן שעות הייתה זו רק כיתת הכוננות שהגנה על הקיבוץ מפני עשרות המחבלים שהסתערו עליו.
בשעות הצהריים הגיעו כוחות לקיבוץ, אך רק בחמש אחר הצהריים הגיעו חיילים לביתם. גל ועיינה לא מיהרו להאמין שהנוקשים בדלת הם חיילים ולא מחבלים, וגם החיילים לא היו בטוחים שאין בממ"ד מחבלים. בסופו של דבר, הם פרצו את הדלת ברובים שלופים כשעיינה צועקת: "אנחנו ישראלים, תסיטו את הרובים מאיתנו!" חמישה מבני הקיבוץ נרצחו, וחמישה נחטפו לעזה.
קשה להאמין. 80 שנה אחרי שאמי איבדה את אחיה התאומים בני הארבע בתאי הגזים באושוויץ, 75 שנים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, עמדה נכדתה עיינה, גם היא עם תאומים בני ארבע וחצי, במוקדו של טבח נוראי, שבנס הסתיים בשלום מבחינתה האישית.
הגורל היהודי, שהיה נדמה שחלף מן העולם, הוא שאיחד בין השתיים.
