סוד התקווה בתפיסה הכאוטית

המועדים הבאים מביאים עימם תחושות מעורבות: כאב ושמחה, כישלון וגאווה לאומית. הרבה תוהים איך אפשר לשאת זאת במקביל, איך אפשר לחגוג את יום העצמאות כשבחוץ מתחוללת מלחמה, שכבר גררה אלפי פצועים, הרוגים ומפונים, וחטופים עודם בשביים? דרכי הפעולה שהשתמשנו בהם במסע מאתיופיה לסודן, המושתתות על התפיסה המקראית, יש בהן לשפוך אור על האופן שאנו נדרשים לפעול היום.

כבר ציינתי בעבר שהתפיסה האתיופית, כמו התפיסה המקראית, מאופיינת בחשיבה כאוטית יותר מאשר חשיבה לינארית.  במקום להיצמד לעובדות, למציאות, התפיסה האתיופית מתמקדת באפשרויות הפתוחות, לראות את המחר. כלומר לקבל את המציאות כפי שהיא, כדבר נתון, וזה מה שמאפשר לנו להרפות מהמציאות העוטפת אותנו ולהתמקד בתקווה שעוזרת לנו לקום מהנפילה. התפיסה האתיופית עוזרת לנו לחפש את מה שאנו יכולים להיות ולא מה הביא אותנו למצב הזה. הגישה מאפשרת להיצמד בשני קטבים ולא להיתקע בתוך מציאות חיים המלאה דילמות קיומיות ומוסריות. היא גם מסייעת לנו לבנות חיים יציבים ארוכים ומאושרים בתוך מציאות כאוטית ולא מובנת.

גישה זאת יכולה להסביר למשל מדוע שיעור המתאבדים בעולם המערבי גבוה יותר משמעותית משיעור המתאבדים בכפרים באתיופיה. התפיסה הכאוטית מקורה בתודעה של כניעה כפי שהיא קיימת בתיאולוגיה האתיופית. התודעה הזאת מקבלת את המציאות כפי שהיא. היא איננה שואלת "למה זה קרה לי" כדי להבין את הסיבה או את התכלית אלא היא מקבלת את המצב כדבר נתון. כי כך רצה האל. התפיסה הזאת היא שמאפשרת להרפות מהעבר ולהפנות את המשאבים לקראת העתיד. היא מרחיקה את האדם מהייאוש ומספקת לו תקווה וסיבה לקום מהאפר ולהתחיל לצעוד לקראת המחר. סבתא שלי, כמו הרבה סבים וסבתות יוצאי אתיופיה, איבדה 5 ילדים. בכל זאת, מעולם לא שמעתי ממנה תלונות או סוג של ייאוש, ההיפך; היא תמיד שידרה אמונה, תקווה ושמחת חיים.

בנוסף, יהדות אתיופיה מאמינה שכל בני האדם שווים לפני א-לוהים ויצר לב האדם הוא טוב מטבעו, ולכן הגישה כלפי האדם היא תמיד חיובית ומאמינה בטוב ליבו, ללא כל חשדות.  אבל, על פי הגישה, ברגע שאדם מועל במזיד באמון שנתן לו, אין עליו רחמים. היום האתגר הוא להבדיל בין רחמנים לאכזרים, בין אוהבי אדם לשונאי אדם, בין בני האור ובין בני החושך.

התפיסה הזאת היא שמאפשרת להרפות מהעבר ולהפנות את המשאבים לקראת העתיד. היא מרחיקה את האדם מהייאוש ומספקת לו תקווה וסיבה לקום מהאפר

יחד עם זאת, נראה שמשהו התשחרר בעקבות המלחמה. היינו אוטומטים כולנו, עכשיו התפכחנו. למשל קרוב ל-80% מערביי ישראל, בצורה כזאת או אחרת, תומכים או לא מביעים התנגדות במלחמה. זאת מהפכה. התודעה הכאוטית דורשת מאיתנו תפקיד כפול: מצד אחד להתמקד בגישה של "עשה טוב" – להגביר את האור, לראות את הקבוצות השקופות ולחבק אותן. אנשים שרוצים להיות חלק מהקולקטיב הישראלי, יש לסלול עבורם דרך שתאפשר להם לקבל הכרה. צריך לראות בהם אחים ואחיות. אנו צריכים להתייחס אליהם בחמלה, בדאגה ובאכפתיות; מצד שני, יש להתמקד בגישה של "סור מרע" – לזהות קבוצות טרוריסטיות, מניפולטיביות, המצליחות להפוך את החברה הדמוקרטית שלנו למערת פריצים. הם גונבים, רוצחים, אונסים, משקרים ובאים לצעוק "זכויות אדם, זכויות אדם". אסור לאפשר להם לשחק בנו. יש לנקוט אפס סובלנות כלפי קבוצות עם אפס סובלנות. אסור לרחם על אכזרים. כבר הזהירו אותנו חכמי הגמרא "המרחם על האכזרים, סופו להתאכזר על הרחמנים".

לכבוד יום העצמאות המורכב, ברצוני לשתף שוב בסיפור ששיתפתי פה בעבר, המספר את הסיפור המיוחד של העם שלנו. לפני מספר שנים התקשר אליי דני לימור, שהקים את התשתית של פעילות המוסד בסודן והמפקד הראשון של "מבצע אחים" להעלאת יהודי אתיופיה מסודן. הוא היה שותף להצלתם של אלפי יהודים. אף אני עליתי ב"מבצע אחים" שדני פיקד עליו.

באותה שיחה אמר לי דני: "שרון, כאשר היית בסודן, הייתי המפקד שלך ועזרתי לך להגיע לישראל. עכשיו כשאתה רב בישראל, אני מבקש ממך טובה: שהפעם אתה תהיה המפקד שלי. אני רוצה שתעזור לי לערוך חופה וקידושין לבן שלי. סגרנו מעגל. מתחת לחופה כולנו בכינו.

זה הסיפור האמיתי של מדינת ישראל, סיפור מלא גבורה וחמלה. ושום אויב בעולם המקדש את המוות לא יכול להביס עם המקדש חיים. אנו מקדשי חיים מלאי תקווה, ונגד זה אף אויב שבעולם לא יכול לנו.

יום עצמאות שמח לנו! בזכות הכוח והאמונה של העם הזה, בע"ה נזכה לראות ישועות ונחמות.