נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)מלא צער הוא העולם", כתב הרב קוק וחידש חידוש מהפכני בהסבירו מאיזה מקור הוא נובע. לא מקנאה, תסכול, אשמה או חוסר טעם בחיים. "מלא צער הוא העולם, ועל מה הוא מצטער, מפני שיש בנשמה הפנימית של האדם כל כך גודל ושיגוּב, מה שאין העולם הולמו עדיין כעת, מפני שהוא שואב את גדלו, גדולת נשמתו, מעולם רחוק וגבוה מאד, מעבר מלא הדר, ומעתיד עשיר זוהר. לולא זה הגודל, לא היה לצער מקום" (שמונה קבצים, ב' שכ"ט).
העצבות העמוקה שעוטפת אותנו לפעמים היא ביטוי של עוצמת הרוח שלנו, של שפע אלוקי שיש בנו, המבקש בכל מאודו לפרוץ ולהתגלות בעולם הזה. אם נבין זאת, נוכל לשאת רגש זה, להוקירו ואף לשמוח בקרבתנו לבורא. "והמשכיל המבחין את המקור, מהיכן הצער בא, עד כמה חשוב ויקר הוא מקור חיי הצער הללו, מיד מתהפך אצלו הצער עצמו לעֵדן, והנגע לעונג" (שם). והשמחה? מה מעורר אותה?
"אַחֲרֵי כָּל מַה שֶּׁהָיָה / אִם אַתָּה עוֹד מְסֻגָּל לִשְׁמֹע אֶת הַשַּׁחְרוּר / אֶת הַעֶפְרוֹנִי הַמְצֻיָּץ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהַבֻּלְבּוּל וְהַצוּפִית / אַל תִתְמַהּ שֶׁיִּרְחַב לִבְּךָ לִרְאוֹת עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּרוּחַ / לִשְׁתֹּת אֶת קָפֶה הַבֹּקֶר, לָדַעַת לְבַצֵּעַ אֶת כָּל צָרְכֵי הַגּוּף / לָלֶכֶת בַּשְּׁבִילִים בְּלִי מַקֵּל / וְלִרְאוֹת אֶת הַצְבָעִים לוֹהֲטִים אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה. בֶּן אָדָם מְסֻגָּל לָשֵׂאת כִּמְעַט הַכֹּל / וְאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לָדַעַת מָתַי וְהֵיכָן / תַּכְנִיעַ אוֹתוֹ הַשִּׂמְחָה".
את השיר 'תמיהה' פרסם המשורר טוביה ריבּנר בשנת 2011, בגיל 87. ריבנר איבד את משפחתו באושוויץ, שכל את אשתו הראשונה בתאונת דרכים, והוא נותר אלמן ואב לילדה בת ארבע, ואיבד בן שנהרג במהלך טיול בחו"ל. שירו האמיץ מעיד על מאבק מצפוני-חברתי כנגד התפרצות השמחה. מאבק המוכר לרבים מאיתנו מאז 7 באוקטובר.
אך בשונה מן הצער, הדורש עיון והתבוננות כתנאי ליכולת לשאת אותו ולהכילו, השמחה אינה מבקשת השקעת מאמץ או רשות על מנת להתגלות. בפשטותה, היא עקשנית ומאירה, כמו הנשמה. ובמהלך "סבבי לחימה" עקשניים ולמרות אובדנים וקורבנות, השמחה תגבר לעיתים, ותנצח. היא תצלח אז, כנגד כל הסיכויים, את תהום העצב, הבושה והאשמה, ובוא תבוא!
לתגובות: naomieini1@gmail.com
