הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"למה ניגרע" – פרשת פסח שני, שמועדו עומד לחול בשבוע הקרוב, היא אחת המופלאות בתורה. הציווי הראשוני לא כלל בתוכו אפשרות של פסח נוסף, והכלל הידוע של "עבר זמנו בטל קורבנו" (בניסוחים שונים) חל על כך.
אנו מכירים מצבים רבים ומגוונים שבהם אדם אנוס ואינו יכול לקיים את מצוות ה'. "אונס רחמנא פטריה" – ועל כן הדבר מחייב הסבר מפני מה לא נחה רוחם של אלה שלא יכלו לעשות את הפסח בזמן, והם שאלו "למה ניגרע". מן העבר השני, עולה השאלה כיצד ניתן לפענח את העובדה שרק לאחר שהם העלו את הטיעון הזה, נענה ריבונו של עולם מן השמיים וציווה על קיומו של פסח שני. זה אומנם לא המקום היחיד בתורה, ויש גם קשר בין פרשת בנות צלופחד לפרשה זו, אך עדיין מרחפת פרשה זו ומלמדת אותנו דבר מה עקרוני במקומם של בני האדם בתורת ה'.
פרשנים רבים התמודדו עם שתי השאלות. מבין השפע הגדול נראה כי המילה "ניגרע" מבארת היטב את הטענה של אותם אנשים. קורבן פסח אינו מצווה בלבד, הוא ברית. מדי שנה מתחדשת הברית שכורת עם ישראל עם ריבונו של עולם. ישנה ברית אישית משפחתית בגופם של הגברים – ברית המילה; וישנה ברית לאומית, שחייבים בה כולם, שהופכת אותנו לעם אחד. זו הסיבה לייחוד עונש כרת רק על שתי מצוות אלה, אף על פי שהן מצוות עשה.
אין אנו עומדים מול ריבונו של עולם רק כיחידים. ישנה ברית כללית של האומה, שכל אחד מאיתנו הוא איבר בתוכה
למעשה, אין מדובר ב"עונש" כי אם בתוצאה: מי שאינו כורת את ברית המילה – נכרת מתוך האומה; מי שאינו כורת את ברית הפסח – נכרת מתוך האומה. אפשר שזה גם הקשר לפרשת בנות צלופחד, שהרי הן השתמשו באותה מילה: "למה יגרע שם אינו מתוך משפחתו". יש קשר בין התנחלות בארץ וקריאת שם המשפחה לבין היות האדם חלק מהאומה.
פרשת פסח שני היא אפוא חלק בלתי נפרד מהכפילות הזו. אין אנו עומדים מול ריבונו של עולם רק כיחידים. ישנה ברית כללית של האומה, שכל אחד מאיתנו הוא איבר בתוכה. בשל כך, ישראל ערבים זה בזה; בשל כך, היו רבים שמעלתם אמורה היה לזכות אותם בהשראת שכינה מיוחדת, אלא שלא היה דורם ראוי לכך, ובשל כך לא זכו בה; בשל כך, הדגישו חז"ל את החשיבות הגדולה של אחדות האומה, אף על פי שבמישור האישי לא כולם שומרים את הברית: "רבי אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם – אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיוון ששלום ביניהם, שנאמר 'חבור עצבים אפרים הנח לו', אבל משנחלקו מה הוא אומר 'חלק לבם עתה יאשמו'. הא למדת – גדול השלום ושנואה המחלוקת" (בראשית רבה לח, ו).
אין מדובר בפרפרזות בלבד. זו צריכה להיות עמדת היסוד של ההתנהגות הציבורית שלנו. היא לא מבטלת את לגיטימיות חילוקי הדעות; היא לא מבטלת את החשיבות הגדולה לקדם את מה שמאמינים בו; היא לא מבטלת את השבטיות ואת הגיוון הקיים באומה. כל אלה טובים ומבורכים הם. אולם, היא כן קוראת לעשות את כל אלה מתוך הכרה עמוקה שאנו איברים של גוף אחד. בתור שכאלה, אין אנו פוגעים האחד בשני; בתור שכאלה, אין אנו מבקשים לקרוע חלקים מתוכנו; בתור שכאלה, אין אנו בזים ולועגים האחד לשני. עם אחד אנחנו. לא דיבורים על אחדות הם אלה שיקדמו אותנו. עשייה ממשית – היא הנדרשת. בלימה עצמית, הפסקת השימוש בכינויי גנאי, כינון אמון שכולם רוצים בטוב אלא שחלוקים כיצד לעשות זאת וכדו' – דווקא אלה שמאמינים באמונה שלמה בחיוניותה של האומה ובשליחות האלוקית שלה, הם אלה שצריכים להוביל את דרך ההתנהגות הזו. כדי שלא ניגרע.
